בממלכה שבה ים ושמיים מתאחדים,
יש בחור צעיר שמוצא את התענוג שלו,
עם קרש מתחת לרגליו, הוא טס,
על הגלים המתגלגלים הוא גולש בעוצמה.

עם שיער מנשק מלח וזוהר מנשק שמש,
הוא חותר החוצה, מוכן לצאת לדרך,
רוח חסרת פחד, הוא רוצה להראות,
היופי של רכיבה על גלים שגדלים.

הוא מחכה שהגל המושלם יעלה,
עם ציפייה בעיניים,
כשהאוקיינוס ​​מתנפח, הוא מתחיל להתרומם,
הלב שלו דוהר, הוא אחד עם הגאות והשפל.

פרץ האדרנלין ממלא את הוורידים שלו,
כשהוא מחליק על פני פסי מים,
עם כל פיתול, סיבוב ורווחים מהאוויר,
הוא רוקד על גלים, חופשי מ-כל שלשלאות.

הוא אמן החיבוק הפרוע של המים,
לנווט את הנחשולים במיומנות ובחן,
סימפוניה של תנועה, מרדף של גולשים,
הוא רוכב על הגלים, לא משאיר עקבות.

מבוקר עד רדת החשיכה, הוא מחפש את החוף,
רודף אחרי הגלים הגבוהים, אלה שהוא הכי אוהב,
עם כל גל שנכבש, רוחו מתגאה,
החופש שהוא מוצא, התחושה בראש ובראשונה.

אבל מתחת לריגוש, יש קשר עמוק יותר,
לכוח הטבע, לשלמות הבלתי ניתנת לעצירה,
קשר עם האוקיינוס, השתקפות של נשמה,
בין הגלים הוא מוצא את תחיית המתים שלו.

עבור האיש הצעיר הזה, גלישה היא יותר מספורט,
זו דרך חיים, תשוקה להמריץ,
בחיבוק הים, רוחו נתפסת,
רוכב לנצח גבוה על גלים.

בארץ הפסגות המושלגות כל כך גבוהות,
יש ילד שמשתוקק לגעת בשמיים,
עם מגלשיים חגורים, רוחו אכן עפה,
גולש במורד הרים, ליבו אכן נאנח.

עם לחיים סמוקות ועיניים בוהקות,
הוא עוטה את הציוד שלו, מוכן לשלג,
נשמה חסרת פחד, הוא טס,
על המדרונות, שם נדלקים חלומות.

הוא יוצא למקום שבו נמצאת האבקה הלבנה,
ארץ פלאות חורפית מתחת לשמיים,
עם כל סיבוב, סימפוניה של שיאים,
הוא רוקד על שלג, היכן ששוכן החופש.

בכל ירידה הוא משאיר את חותמו,
חוצב בין השבילים, מהיר כמו עפרוני,
הרוח על פניו, ניצוץ מרגש,
כשהוא גולש במדרונות, גם בהיר וגם חשוך.

הוא אמן בתחום המושלג של הטבע,
מנווט במדרונות במיומנות,
ריקוד עם כוח משיכה, משוחרר מכל שרשרת,
הוא גולש בתשוקה, בשמש או בגשם.

משחר עד רדת החשיכה, הוא מחפש את הריגוש,
רודף אחרי פתיתי השלג, אלה שמחדירים,
פרץ אדרנלין, ריגוש תוסס,
על צלע ההר, עם לב ורצון.

אבל מתחת לריגוש, יש קריאה עמוקה יותר,
חיבור לעולם המפואר ביותר של הטבע,
קשר עם ההרים, עומד גבוה,
בשלג, הוא מוצא את ההתלהבות שלו.

עבור הילד הצעיר הזה, סקי הוא יותר מספורט,
זו דרך חיים, תשוקה להמריץ,
בחיבוק השלג, רוחו אכן מעבירה,
סקי לנצח, שבו חלומות וטבע מתאחדים.

בפינה, שבה שוכנים צללים,
יושב שם איש זקן, עם חוכמה כמדריכה שלו,
בבדידות, הוא מוצא נחמה ושלווה,
מחבק את החושך, שם הדאגות פוסקות.

עם ידיים שחוקות ומצח קמטים,
הוא מחפש את נחמת הלילה איכשהו,
בהיעדר אור, הוא מוצא את הנסיגה שלו,
מקדש בחושך, בו נפגשים צער.

בעיניים עצומות הוא מהרהר בעברו,
זיכרונות וסיפורים, הם מתגלים סוף סוף,
בשקט של חושך, הוא מרגיש חי,
שטיח של רגעים, שבהם שנים שורדות.

הוא מקשיב ללחישות הלילה,
הסודות שהוא מחזיק, הכוח העדין שלו,
בדממה הוא מוצא מנגינה,
שיר של שקט, סימפוניה.

בחושך, הוא מוצא נחמה עמוקה,
רחוק מהכאוס והרעש שמקיפים,
הוא מהרהר בתעלומות החיים שלא סופרו,
בחיבוק החושך - רוחו נפרשת.

עבור הזקן הזה, החושך הוא חבר,
בן לוויה, שעליו הוא יכול לסמוך,
בהיעדר אור, הוא מוצא בהירות,
מקדש של מחשבות, מקדש של שלווה.