בלילות סיירנו תמיד בהתמדה, לא באמת חיפשנו
את המקור לירי על המוצב, אולי את הנביעה הראשונה,
הסודית, לרחוץ בה את הדם מפנינו, לרענן נהלים, לחדד
את היכולת לברוח. למעיין הנעורים

נשאנו נשקים וחלמנו על נשיקות, נישקנו
את המזוזה וזזנו עם כוונות בין עינינו ובשערי ליבנו.
לא באמת דיברנו בדברנו בכן, החול הולך ואוזל
בין רגליכן. בחום

מאובק ניתנו אותות במצחנו, בתום
הימים נעקרה תמימות מנפשנו, הזמן
סיים לטפטף מבין עינייך. החול
רטוב ורך כמכחול,

מקעקע בנו כתובה, לשאת כל אות
על מצחנו בגאווה:
את המוות ביקשנו, לא כבוד ולא צדק באמת רצו נפשותינו,
את המוות איתרנו, בדקנו, סרקנו, כיתרנו, הרעבנו, לכדנו,
עינינו,

סלחי לנו כי חטאנו,
לפני ולפנים.
רחמי עלינו כי ארכה ניתנה לנו,
ואת המוות ביקשנו.