הטנגו הפולני


1
לייזר פרנקל, בן 85,  שהתגורר בסוויטה  מספר שבע בקומפלקס
מפואר לבני גיל הזהב תמיד ביקש לקבל את ארוחת הבוקר שלו בשעה
עשר בדיוק. עד שעה זו היה לו מספיק זמן  לשחות בבריכה המחוממת
ולהתאמן בחדר כושר בהשגחה הקפדנית של הצוות הרפואי. האחיות
הדאגניות ידעו היטב, למי מבין הדיירים מותר לעסוק בספורט
ובאיזה מידה, בהתאם לתיקים הרפואיים שלהם.
בדיוק בשעה עשר יסמין, לבושה במדי הצוות הלבנים כשלג, דפקה
בדלתו של מר פרנקל, כאשר בידיה היא החזיקה מגש עם ארוחת הבוקר
מכוסה במפית פשתן נקיה. פרנקל, רענן ומלא מרץ אחרי התעמלות
הבוקר רק הנהן בראשו. כשיסמין הניחה את המגש על השולחן, הסיר
את המפית ובחן בחשדנות את הצלחת עם אומלט זהוב, צלוחיות עם
גבינת שמנת, מיץ תפוזים והקרואסונים הטריים ביותר.
-איפה הקפה שלי?- שאל הוא בכעס,- אתם לא יכולים לזכור שאני
תמיד שותה אספרסו כפול עם שיבולת שועל בצד וקינמון?
-אבל, מר פרנקל, הדיאטנית לא ממליצה לך לשתות קפה,- ענתה יסמין
בקול הרך ביותר שהייתה מסוגלת אליו.
-איזה שטויות!- אמר הזקן בטון מזלזל.
- חוץ מזה, עלמתי, אף פעם אל תתחילי את המשפט מהמילה "אבל". זה
לא מתורבת,- הוסיף הוא והסתובב אליה עם הגב, מה שהיה אמור לסמל
מידה גבוהה ביותר של אי שביעות רצון.
כשראתה זאת, יסמין עצמה לרגע את עיניה בייאוש ונשפה אוויר. היה
ברור מה יקרה עכשיו: התנצחות משעממת עם מר פרנקל (הוא דרש
מאנשי צוות השירות לפנות אליו רק כך!) והיא תצטרך לכל הסבלנות
וקור רוח שלה כדי להרגיע את הדייר הרגזן בדרך המנומסת ביותר.
-אני משלם הון תועפות על הזכות המפוקפקת להתפגר בבית האבות
המחורבן הזה! ולא מוכן שמישהו ישלול ממני את הקפה שלי!- רתח
לייזר. עם המילים האלה הוא פתח את  דלת המרפסת והתחיל להתבונן
על הגגות האדומים של היישוב הצצים בין הצמחייה השופעת והרי
ירושלים הכחלחלים בקו האופק.
יסמין מאחורי גבו שוב גלגלה את העיניים ואחרי זה הוציאה את
הלשון. מרבית הדיירים הקשישים, שרצו לבלות את שארית החיים
ביישוב השקט והרגוע למרגלות ההרים, לא הצטיינו במזג קל, אך
אפילו ביניהם מר פרנקל נחשב לטיפוס קשה במיוחד.
-תפסיקי לעשות פרצוף סובל כל כך,- אמר פרנקל בכעס, בלי להסתובב
אליה,- בשישים השנים האחרונות זה לא עושה עליי רושם.
-אבל איך אתה...- התחילה יסמין המופתעת, אך פרנקל קטע אותה.
- אני לא חייב להסתכל על בן אדם, כדי לדעת איזה פרצוף הוא עושה
בכל רגע. מאוד עוזר בעסקים,- הסביר הוא,- אנחנו סתם מבזבזים
זמן. גם כך אין לי אותו כל כך הרבה. למנהלים שלך אני עוד אעשה
כאב ראש. את בינתיים יכולה ללכת.
יסמין איחלה למר פרנקל המשך יום נעים, יצאה מהחדר ובעדינות
סגרה את הדלת. היא בסך הכול הייתה מאוד מרוצה מעבודתה ב"מלון
לקשישים עשירים", כמו שהיא קראה למקום, אליו נסעה כל בוקר בשני
אוטובוסים ממזרח ירושלים, והשתדלה ללא צורך לא להיכנס
לוויכוחים עם הדיירים.
מר פרנקל בינתיים התענג על ארוחת הבוקר שלו. למרות שלא קיבל את
הקפה שלו, הוא נאלץ להכיר בעובדה, שגם הפעם השף המקומי (שלפני
כן עבד במסעדה ירושלמית מפרסמת) עשה את עבודתו ללא דופי. על
השולחן לידו הייתה תמונה של מאניה, או מרים, כמו שהיא התחילה
לקרוא לעצמה כשבשנת 1947 הם דרכו לראשונה על אדמת ארץ ישראל.
הצילום היה ישן, משנות החמישים המוקדמות. מרים נראתה בו כמו
הנערה בת השבע עשרה, אותה לייזר פגש במחנה הפליטים בפולין -
גומות על לחייה העגולות, עיניים כחולות עליזות, שער אפרורי
שופע.
תמונה זו הייתה בין החפצים הבודדים שהוא אסף מהדירה התל אביבית
שלו, כשלפני שנה החליט לעבור לפה. בחייו הארוכים הוא נאלץ לא
פעם לחתוך עם החיים הקודמים ולצאת אל לא נודע ונראה לו טיפשי
לנסות לקחת משהו מהעבר.  הוא נזכר לפתע, איך ביום סתווי אפור
אחד בשנת 1940 הוא והוריו  ארזו חפצים לפני המעבר ל"רובע
מגורים יהודי" בהוראת השלטונות הגרמניים, ואמא דחפה אל המזוודה
כמה גיליונות של מגזין נשים "אווה". לייזר חייך חיוך מריר. הוא
נזכר גם שאבא הצליח להשיג סוס רתום לעגלה והיה צריך מהר מאוד
להעמיס עליו את החפצים, לפני שהמקום בעגלה נגמר. עוד הוא זכר,
שאחרי שארז את הבגדים שלו התלבט קשות מה עוד הוא יצטרך במקום
החדש? אוסף בולים? ספרי לימוד?
אחרי ארוחת הבוקר לייזר התיישב לו בכורסה ליד המחשב ופתח לפניו
מחברת עבה. אחרי כמה נקישות על המקלדת על המסך המהבהב הופיעה
טבלת שערי מניות. לייזר הניח על אפו משקפיים במסגרת פלסטיק עבה
ובחן בקפדנות את הטבלאות, תוך כדי שהוא רושם מדי פעם הערות
במחברתו. כמה פעמים הוא לקח לידו מחשבון פיננסי וערך חישובים
ארוכים ושוב כתב רשומות זהירות במחברתו.
לפתע צלצל הטלפון. המכשיר הסלולרי בו השתמש לייזר היה מהדגם
הישן, שבצורתו ומשקלו הזכיר לבנה. על הקו היה אורי- יועץ
פיננסי ואיש אמונים, שעסק בניהול הכספים של מר פרנקל, מאז שהוא
פרש ממעורבות פעילה בעסקים.
-תמכור!- דרש פרנקל, אחרי שבקושי בירך את היועץ לשלום, - אני
לא בזבזתי את הזמן וכבר בדקתי את השערים. כך שתמכור!
-אבל מר פרנקל, האנליסטים חוזים עליית שערים בשבועות
הקרובים...
-ואינטואיציה שלי אומרת שהם יקרסו תוך כמה ימים!- חתך פרנקל,-
ואל תתווכח איתי!
-ועוד משהו... התקשרו ממשרד הבינוי והשיכון שאלו איך אתה
מרגיש...
-שלח אותם לעזאזל!- פקד עליו הקשיש.
-סליחה?
-שלח אותם לעזאזל!- חזר על עצמו פרנקל,- אתה לא יודע איך עושים
את זה? זה דבר ראשון שלמדתי בעסקים- לשלוח לעזאזל את אלה שסתם
רוצים לבזבז את הזמן שלך!


2.
בערך בזמן הזה, שבו פרנקל בדק את טבלאות הבורסה לניירות ערך,
לא הרחק מהכניסה הראשית נעצרה מכונית משומשת, שככל הנראה ידעה
ימים טובים יותר לפני כעשור לפחות. מהמכונית יצאו שניים - בחור
ובחורה. שניהם לבשו נעלי ספורט, מכנסי ג'ינס וחולצות פלנל
משובצות, רק חולצתה של ענת (כך קראו לבחורה) הייתה בצבע חום
בהיר וזאת של רון הייתה כחולה.
-אנחנו התלבשנו כמעט אותו הדבר,- אמרה ענת המופתעת, כששניהם
יצאו מהמכונית.
-כן... באמת...- ענה רון. הוא מלכתחילה שם לב שהוא וענת, בלי
לתאם ביניהם, לבשו אותם בגדים. משום מה העובדה הזאת מאוד חיממה
לו את הלב. עוד יותר הוא שמח, שענת בעצמה שמה לב לכך. היא מצאה
חן בעיניו מזמן, עוד מהשנה הא' שלהם בחוג לתקשורת, אך בגלל
איזה ביישנות (מוזרה, יש לומר, בשביל מישהו שחולם על קריירה
עיתונאית) רון מעולם לא העז לדבר איתה.  והנה היא ההזדמנות!
המטלה המשותפת לעשות ראיון עבור עיתון הסטודנטים לקראת יום
השואה עם איזה קשיש מבית אבות בשם לייזר פרנקל! הגורל חייך
אליו סוף כל סוף  והכי חשוב היה לא לעשות שטויות וליצור רושם
טוב על ענת!
-הסבא הזה הסתדר טוב בחיים!- אמר רון, כשהם נכנסו לפארק מוצל
ומטופח להפליא, שבמעמקיו ניצב בניין בן ארבע קומות מצופה אבן
ירושלמית, שמבחוץ נראה היה כמו מעון פרטי של איזה כוכב
הוליווד.
-הלוואי עליינו,- נאנחה ענת, - איך קראת לו? סבא? תדע לך,
שהסבא הזה מפוצץ בכסף, אנחנו בחיים לא נרוויח אפילו חלק מזה.
-זה נכון. בעיתונאות לא משלמים כל כך הרבה,- הסכים רון,- היינו
צריכים ללכת לעסקי בניה, כמו הסבא הזה.
לפתע, לא רחוק מהכניסה לבניין הם ראו גור חתולים כבן חודשיים
ששיחק עם המחטים שנפלו מעצי אורן.
-איזה קטנצ'יק! - התפעלה ענת. היא ירדה על ברכיה וליטפה את
הגור בגבו הצנום. החתול הפסיק לשחק והתחיל להתלטף על רגליה
ולגרגר בקול.
-כמה חבל שבמעונות אסור להחזיק חיות,- אמרה בקול רועד, - הייתי
לוקחת אותו איתי....
רון אפילו ראה בעיניה ניצוץ של דמעה.
-אני חושב שסבבה לו פה, בפארק. לא נראה שהוא רעב או משהו...
-איך אתה לא מבין? הוא זקוק לאהבה כמו כל יצור חי...- נאנחה
ענת וקמה על רגליה.
-אולי אחר כך נלך לאכול ביחד, כשנסיים עם הסבא...- הציע פתאום
רון, כשהם כבר עמדו ליד דירתו של פרנקל. כשאמר זאת קפא מבפנים:
הוא משום מה היה בטוח, שענת תצחק או תגיד שהיא עסוקה, אך  היא
רק משכה בכתפיה ואמרה:
-בעיקרון, אין לי תוכניות להיום...

3.
השיחה לא זרמה. לייזר נזכר בהנאה, כיצד בשנת 1952, כשהוא
ומאניה נתקעו בלי גרוש בניו יורק, הוא הורה לה להישאר בדירתם
הזעירה, אותה שכרו באיסט-סייד והוא עצמו נסע ברכבת תחתית
להארלם, שנהנתה אז ממוניטין מפוקפקים למדי. שם, באחד המועדונים
נערכו קרבות מתאגרפים חובבנים. הבעלים של המקום הסתכל בזלזול
על האורח היהודי, שלא הצטיין בשרירים מרשימים במיוחד, אך בכל
זאת רשם אותו לקרב במשקל קל ואיחל לו הצלחה בחיוך זדוני.
הקרב היה קשה. אפילו אכזרי. "סול המשוגע" אתו יצא ללייזר לעלות
לזירה היה מעט כבד ממנו ושלט היטב בטכניקת האגרוף ורק יכולתו
המפתיעה של לייזר להתחמק ברגע האחרון מהמכות הצילה אותו
מהנוקאאוט הבלתי נמנע.
באותו היום הביטחון העצמי המופרז של "סול המשוגע"  עשה לו
שירות רע. אחרי שלושה סבבים, כשלייזר בקושי עמד על רגליו (הרי,
לצערו, לא הצליח להתחמק מכל המכות) וסול היה בטוח בניצחונו,
הוא פספס מכת מחץ קטלנית מהעמידה הפרונטלית. סול קרס על הרצפה.

כמו דרך מסך הערפל לייזר שמע את קולו של השופט, שספר: "אחת,
שתיים, שלוש...". סול ניסה להתרומם, אך לשווא. כשאמר "עשר",
השופט דחף את לייזר למרכז הזירה והרים את ידו למעלה לאות
הניצחון. לייזר בעצמו היה במצב כזה, שהיה מוכן ליפול אף הוא
ולשכב ליד יריבו המנוצח.
-בסוף בעלי המועדון בעצמו עלה לזירה, תפס אותי בכתפיים וגרר אל
חדר ההלבשה, שם העניק לי שני שטרות של מאה דולר. אני ומאניה
הלכנו ל-trill store ברחוב עשרים ושמונה וקנינו אוכל שהספיק עד
סוף החודש. אבל זה היה רק ביום השלישי אחרי הקרב. ביומיים
הראשונים הרגשתי כאילו טנק גרמני עבר עליי...- סיכם לייזר.
למרבית הצער, שועל קרבות הרחוב והמתאגרף החובבן "סול המשוגע"
לעולם לא שמע על שפסל רוטהולץ, מתאגרף יהודי, שהפך לאליל
בפולין שלפני המלחמה. לייזר פרנקל היה בן שתים עשרה כששפסל
רוטהולץ ניצח בקרב הכי חשוב בחייו: שבוע בלבד אחרי ליל הבדולח
הוא הביס בעזרת מכת המחץ המנצחת שלו את ניקולס אוברמאואר הנערץ
על ידי הקהל הגרמני וכך הביא את המקום הראשון לנבחרת פולין. כל
זה היה בברלין, בנוכחותו של הפיהרר ופמלייתו הפומפוזית.
-זה מאוד מעניין מה שאתה מספר, מר פרנקל,- קטעה אותו ענת
בעדינות,- אנחנו אף פעם לא שמענו על זה... אבל אולי אתה יכול
לספר יותר על איך שהתחילה המלחמה....
-על המלחמה? אז כך... כולנו, הילדים בוורשה, היינו חולים על
האגרוף. הרי ברור לכם, שהפלתי את "סול המשוגע" בדיוק עם אותה
המכה, כמו שפסל רוטנהולץ את זולל הנקניקים הזה בברלין.  היה
לנו בוורשה מועדון ספורט מכבי, אפילו יותר טוב ממה שיש עכשיו
בתל אביב. ברחוב נלווקי, ליד הפסאז' של סימונס, זוכר את זה
מצוין....שם כולם היו עם חליפות ועניבות ואנחנו, ילדים זבי
חוטם, פחדנו להיכנס לשם...- הקשיש התענג על הזיכרונות, כמעט
עצם את עיניו בהנאה. אם היה מועיל בטובו להעיף מבט על בני
שיחו, היה מבחין בסימנים גלויים של חוסר סובלנות על פניהם. ענת
התבוננה ברון בתמיהה:
-מתי הוא כבר יגיע לעיקר?- שאלה היא בעזרת שפתיים בלבד, כדי
שלייזר לא יישמע אותה.
רון חייך בתגובה. מכשיר ההקלטה עבד מצוין ולא היה צורך להקשיב
ברוב קשב למה שדיבר הסבא. זה לא שהסיפור שלו היה לא מעניין.
ההיפך הוא נכון. פשוט המטלה שלהם היתה לדבר על שואה, ולא על
החיבה שלו לאגרוף. כשהזקן יתחיל לדבר על המלחמה, על הגטו, על
רדיפת יהודים, אז יהיה כדאי להקשיב באמת. ובינתיים... בינתיים
מחשבותיו של רון היו רחוקות מהמעון המפואר הזה לבני גיל הזהב.
הכי חשוב, שענת הסכימה ללכת אתו לבית קפה אחרי שהם יסיימו עם
הסבא. ועוד הסכימה מיד, בלי לספר שבדיוק היום יש לה מלא
עניינים דחופים... השאלה רק לאן להזמין אותה? איזה מסעדה באזור
רחוב בן יהודה? ואם היא בדיאטה או לא אוכלת בשר? היא תזמין סלט
ירקות ומים מינרליים ותסתכל עליו עם פנים חמוצות איך הוא זולל
המבורגר וצ'יפס? רוב הסיכויים שהיא לא תרצה לפגוש אותו שוב.
בינתיים לייזר הזקן המשיך את סיפורו.
-בגלל זה, ללכת לחוג האגרוף במכבי יכלו רק ילדי עשירים. ולנו
נשאר רק להכות איזה שק אגרוף עבודת יד באיזה מרתף. צברנו לנו
ניסיון. לפעמים גם הפעלנו את האגרופים, איך לא... לא חסרו אז
חוליגנים בשכונה, לא יהודים ולא גויים. היה לי אז חבר טוב,
יורק שקלובר שמו. הוא ידע ללכת מכות, כמו מלך! כולם פחדו
להתעסק איתנו. ובסוף אנשי בונד  פתחו חוג אגרוף במועדון שלהם
שנקרא "מורגנשטרן". זה גם בנלווקי, רק בצד השני, אזור של
פועלים. מה שמצחיק, שבבונד תמיד אמרו, שאגרוף זה ספורט של
בורגנים. שהוא הופך אנשים לאלימים.
הזקן צחק צחוק צפצפני, כשגבותיו הסבוכות כמעט נצמדו אחת
לשנייה.
רון וענת שוב הביטו זה בזו. היה צריך לדחוף להפנות את השיחה
לכיוון הרצוי, אחרת הסבא ישקע בזיכרונות הנעורים שלו עד הערב
בלי להגיע לעיקר.
"לאן אני אזמין אותה, לעזאזל? לאיזו מזללה באזור הקמפוס? אז
אחרי האוכל היא תרצה לחזור הביתה, למעונות הסטודנטים... איזה
מין דילמה זאת!"- חשב רון בקדחתנות. "וגם הסבא הזה מדבר כבר
שעה ובכלל עוד לא ניגש לעניין!"
-אתה יכול, אולי, לספר איך התחילה המלחמה? כשבאו הגרמנים,
ואמרו ליהודים לשים טלאי צהוב?- פלט הוא בחוסר סבלנות ומיד נשך
את שפתיו. זה יצא לא מנומס, מגושם, ולא מקצועי. עיתונאים
אמיתיים לא מראיינים אנשים בצורה כזאת. ובטח ענת שמה לב לכך
ועכשיו הוא ממש נפל בעיניה....הוא העיף מבט חטוף על ענת, כך
שהיא לא תבחן בכך, אך לא הצליח להבין שום דבר מהבעת פניה.
"ואולי.."- חשב הוא פתאום ובעודו מופתע מהתעוזה של עצמו הניח
את ידו על הברך של הבחורה. ענת הביטה בו בפליאה, חייכה
ובעדינות שחררה את ברכה. רון מלמל משהו לשם ההתנצלות (משהו כמו
"חשבתי שזו הרגל שלי") , כשהוא ניסה להבין אם התעצבנה ענת או
לא.
-מלחמה...כן.. בסדר, מלחמה..- מלמל הזקן, שנראה לרגע מאבד חוט
המחשבה,-  זכור לי, כבר באמצע אוגוסט אחיו של יורק קיבל צו
גיוס. כל השכונה ליוותה אותו, ביקשו שישלח תמונה מברלין
הכבושה... אלה שהיו יותר חכמים, כבר אז הבינו שזה לא ייגמר
בטוב. הוא נהרג כבר באמצע ספטמבר, כשהיו קרבות ליד מודלינו.
זוכר, שארוסתו ליוותה אותו. בחורה יפה הייתה. ואני חשבתי לי,
אם יקרה לי משהו אין מי שילווה אותי. הייתי מאוהב באיזו אחת,
לאה קראו לה. היא הייתה מהרובע של החסידים. זה היה כמו נרות
חנוכה - "אלא לראותם בלבד". לכן רק הסתכלתי עליה, כמו שאתה,
ידידי הצעיר, לא מוריד את העיניים מהנערה היפהפייה הזאת. אפילו
לא ישנתי בלילות. אבל לגעת בברך או משהו כזה - אי אפשר היה
לחשוב על זה אפילו!
כשהוא אמר את זה, ענת הסמיקה והשפילה את עיניה. מבלי להסתכל על
רון, היא הזיזה את הכיסא הצידה, כך שהיה ברור שלמילותיו של מר
פרנקל לא היה שום קשר אליה. רון הרגיש שכעס שוטף אותו: "איזה
זקן מעצבן! עם כל הכבוד לעבר שלו, צריך שיהיה לו לפחות קצת
טקט!"
-לא היה לנו שום מגע איתם, - פרנקל המשיך בינתיים את
זיכרונותיו,- היו  להם בתי ספר שלהם, בתי תפילה. רק קניות
עשינו באותו השוק. שם פעם אחת העזתי לדבר אליה.. ואת האהבה
האמיתית פגשתי כבר אחרי המלחמה, כשהתחלתי לעבוד בג'וינט. עבדנו
עם הפליטים היהודים, שם פגשתי את מאניה שלי.
-מר פרנקל, אנחנו עושים כתבה לקראת יום השואה. כל מה שאתה מספר
זה פשוט מרתק, אבל אם היית יכול להתמקד במלחמה עצמה. כשבאו
הגרמנים והורו ליהודים לעבור לגטו,- קולה של ענת רעד
מההתרגשות.
-אכן, מר פרנקל, על פי הזיכרונות שלך אפשר לכתוב ספר שלם. פשוט
אנחנו כותבים על המלחמה...- הוסיף רון, שעוד היה נבוך מחוסר
הטקט של לייזר.
-כלומר, כל מה שמעניין אתכם זה  איך רצחו אותנו, ידידיי
הצעירים?- שאל הזקן בטון מלא סרקזם זדוני. היה נראה לרגע שהוא
התרומם מהכורסא הנוחה שלו ושולח מלמעלה אל רון וענת מבטים
נזעמים
לכמה רגעים השתרר שקט. ענת ורון הנבוכים מהיושר הבוטה של פרנקל
השפילו את עיניהם. ענת ניסתה להגיד משהו, אך פרנקל עצר אותה
במחוות יד.
-בסדר, אספר לכם על איך רצחו אותנו...אין בעיה... רק אלך
לשירותים ברשותכם, דלקת בערמונית, לעזאזל איתה...- אמר הזקן
בטון יבש וקם מהכורסא.
רון וענת נשארו לבדם. הם המשיכו לשבת בשקט בלי להסתכל אחד על
השנייה.
"לעזאזל הסבא הזה, כל התוכניות שלי ייהרסו בגללו!"- חשב רון
בצער. ככל הנראה, ענת נעלבה ועכשיו, במקום בילוי באיזה בית קפה
ירושלמי מצפה לו דרך ארוכה ומייגעת אל הדירה השכורה בפסגת זאב.
עם זאת, אולי לנסות את זה....
-מעניין, הגור הזה, שראינו אותו בפארק, הוא עדיין שם?- שאל הוא
כדרך אגב.
בתגובה ענת רק חייכה ומשכה בכתפיה.
-הוא ממש חמוד. אני רוצה לאמץ אותו. לבעלת הדירה לא יהיה
אכפת,- אמר רון. זה שבעלת הדירה לא תהיה נגד הוא  המציא הרגע.
היא בכלל לא אמרה כלום על חיות מחמד. אבל לא היה ספק שענת,
שמאוד אהבה חיות, תתרשם ממנו לטובה, אם הוא ייקח את הגור
הביתה. וגם תהיה לו סיבה להזמין אליו את ענת, שבטח תרצה לבקר
את החתול.
-איזה מגניב!  כל הכבוד לך! הרגשתי, שגם אתה התאהבת בו ממבט
ראשון!- ענת התלהבה, כמו ילדה,- אבל אנחנו חייבים להיכנס לאיזה
חנות חיות בעיר  ולקנות אוכל מיוחד לגורים, - הוסיפה היא בטון
ענייני.
מיותר לציין שרון הרגיש מאושר עד השמיים. כמובן, הם ייסעו
לחנות חיות ואחר כך אפשר יהיה להזמין את ענת אליו. והחתול?
בשביל המטרה הנעלית רון היה מוכן להצטופף ולהוסיף לדירתו עוד
דייר, גם אם הוא לא ישתתף בהוצאות שכר דירה וארנונה.
בדיוק בזמן הזה הם שמעו את ה"סבא" מכחכח בגרונו וגורר את רגליו
על השטיח בדרך חזרה אל הכורסא. הוא התיישב ובלי להסתכל על
אורחיו התחיל לספר. לייזר דיבר דקות ארוכות, ביסודיות, כשהוא
שולף מזיכרונו שמות של אנשים, שמות רחובות ומספרי בתים. אך
בניגוד לחלקה הראשון של השיחה הוא כמעט ולא דיבר על עצמו. היה
נראה שהוא מספר על הסרט שראה או ספר שקרא. ולא שהוא לא זכר את
הפרטים שקשורים אליו. אך הזיכרונות האלה היו מרוסקות לחלקיקים
קטנים, כמו קרח ראשון על השלוליות ברחובות וורשה, מתרסק תחת
המגפיים הכבדות של חיילי וורמאכט,  שנכנסו לעיר ביום האחרון של
הספטמבר הארור ההוא. רסיסי הזיכרונות סירבו להרכיב פאזל...
לפעמים היה נראה ללייזר פרנקל, שהוא הנוסע ששרד אסון רכבת, שבו
אחרי המכה הקטלנית הראשונה מגיעה השכחה המצילה והתעוררות אחרי
התרדמת הארוכה.
הנה, אמא עומדת במטבחון חשוך ומנסה להכין ארוחת חג מתפוחי אדמה
קפואים וגריסים. כרכרה של סנאטור צ'רניאקוב  עם ליווי שוטרים
יהודים חמושים באלות, חיילים גרמניים בשערי גטו. מודעות על
הופעתה של וורה גראן  בקברט "שטוקה"....לאלה, שהיה להם כסף
לקנות כרטיס. סיפורים על מאיר מלינצ'יק מודפסים על נייר דק,
שבימים כתיקונם שימש לגלגול טבק... אחר כך שלושת החודשים
האיומים של הגירוש....רבבות אנשים ברחובות הצרים, צרחות של
המגורשים, בכי הילדים, ערמות סמרטוטים ורהיטים מרוסקים, שנזרקו
מהחלונות. ברגע האחרון אביו של לייזר בעזרת קשריו ביודנראט
סידר לו משרה במפעל, שעובדיו קיבלו מהגרמנים מתנת מלכים אמיתית
- דחיית המוות.
לייזר זכר, שכמה ימים לפני גל הגירוש הוא ויורק שקלובר הכו בשק
האגרוף המאולתר. שניהם הרגישו, שהרעב התמידי גוזל את כוחם, אך
הכעס והשנאה פיצו במידה מסוימת על החודשים של תת תזונה. כך או
כך יורק ולייזר הכו בשק האגרוף כאילו חייהם ניו תלויים בכך.
לבסוף יורק ניגב את הזיעה ואמר:
-אני נוסע עם המשלוח הבא. הייתי שם... בצד הפולני. דיברתי עם
איזה קצין מהמחתרת . הם רחרחו משהו...הוא אמר שרכבות מגיעות עד
תחנת טרבלינקה, אלפי אנשים וזהו... לא מביאים אוכל לא כלום.
אני חייב להבין מה קורה שם. אם אצטרך למות אשתדל לקחת איתי כמה
שיותר בני זונות...
זיכרונות אלה התרוצצו בראשו של לייזר, אך לא הסתדרו לסיפור
אחיד.
-באוגוסט 1944 המורדים הפולנים מגדוד "זוסקה" שחררו אותנו.
נשארנו אולי מאה איש בגנסיובקה, זה מה שנשאר אחרי כל המשלוחים.
חשבתי, שהיינו היהודים האחרונים בפולין...גרמנים הרי הבינו
הכול. רוסים היו שלושים קילומטר מוורשה, אמריקאים שחררו את
פריס. מפקד המחנה היה שיכור כל הזמן מהפחד שלא יספיק לברוח
ברגע האחרון. בקיצור,  הרבה יהודים הצטרפו ל"זוסקה" הזאת, ואני
החלטתי שמספיק ממני. איכשהו החזקתי מעמד עד דצמבר, עד שרוסים
הגיעו...
פרנקל נאנח קשות.
-זה מה שאני יכול לספר לכם, חבריי הצעירים...
לאחר מכן השתרר השקט. ענת בעדינות לחצה על הכפתור של מכשיר
ההקלטה והאור הירוק המהבהב כבה.
-תודה לך, מר פרנקל,- אמרה היא בשקט.
כשירדו במעלית, ענת ורון שתקו. על פניו, המשימה הושלמה בהצלחה.
מה שנשאר, זה עוד פעם להקשיב לסיפורו של מר פרנקל ולהכין כתבה,
לאלף מילים, לא יותר...אך לצד של תחושת ההקלה, שניהם הרגישו
איזה חוסר סיפוק בלתי מוסבר....
-אז מה לגבי לאכול ביחד?- שאל רון בטון עליז למדי, אך משום מה
היה בטוח שענת תסרב לו, אך ענת חייכה לו חיוך רחב וענתה לו
בתקיפות מעט מוגזמת:
-ברור! אני רעבה! רוצה בשר! המבורגר וצ'יפס! רק קודם נבדוק מה
שלום הגור שלנו!


4.
כשהצעירים הלכו, פרנקל ניגש אל השידה ליד המיטה ולקח בידו את
התצלום של מאניה.
-ככה זה, מאניה. C'est la vie!- מלמל הוא ויחד עם התמונה גרר
את רגליו אל המרפסת הרחבה והתיישב בכבדות אל הכיסא הנוח, שהוצב
שם. הוא הביט לכיוון הפארק וראה את רון וענת צועדים להם בכיוון
שער היציאה ומשוחחים ביניהם. בידיו של רון ישב גור חתולים
אפור. שניהם נראו עליזים למדי והיה ברור, שנושא השיחה שלהם היה
רחוק שנות אור מפולין הכבושה, מהגטו ומהמוות שבמשך כל שנות
המלחמה רדף אחרי לייזר פרנקל כאחוז דיבוק.
פרנקל הנהן בראשו, צקצק בלשונו וחזר אל החדר. שם הוא ניגש אל
המחשב, הרכיב את המשקפים העבים שלו, לחץ כמה לחיצות על המקלדת
ומתוך הרמקולים נשמעו צלילי פסנתר עוצמתיים, מלווים בצ'לו וקול
נשי רך, אך מעט צרוד התחיל לשיר שיר בשפה הפולנית  מתוק
כמרציפן:
"Poznałem cię
W kawiarni tej"
הזקן ניסה לשיר יחד עם הזמרת, כמו שעשה זאת בילדות, כשהטנגו
נשמע מכל מקלט רדיו בפולין, אך ללא הצלחה רבה. לאחר מכן, הוא
החזיק את התמונה של אשתו בשני ידיו המושטות וניסה לבצע כמה
תנועות ריקוד מגושמות.
לייזר לא שם לב, ליתר הדיוק לא שמע בכלל, שמישהו דופק בדלת.
אחרי כמה נקישות מנומסות הדלת נפתחה. זאת הייתה יסמין, שהחזיקה
בעגלה מלאה במגבות וכלי מיטה.
-אני מצטערת, מר פרנקל. אני דפקתי בדלת, אתה פשוט לא ענית,-
אמרה היא  מבוהלת מעט. לייזר פרנקל היה ידוע כשומר בקנאות על
הפרטיות של עצמו וכל חדירה ללא אישור למרחב האישי מצד העובדים
של המעון  תמיד נתקלה בתגובתו הנזעמת.
-אה.. לא נורא.. אני בדיוק הורדתי את מכשיר השמיעה,- אמר
פרנקל, שלשם שינוי כלל לא התעצבן מהופעתה הפתאומית של
החדרנית.
-זאת אשתי,- אמר הוא והצביע על התמונה של מאניה.
יסמין, שנכנסה לדירתו של מר פרנקל לפעמים כמה פעמים ביום,
כמובן כבר ראתה את התצלום, אך בכל זאת מתוך נימוס לקחה את
התמונה בידה.
-איזה יפה!- אמרה היא והחזירה את התמונה למר פרנקל. בפנים היא
נלחצה- היה ברור שמר פרנקל במצב רוח טוב ורוצה לשוחח. היה כבר
עדיף שיתחיל כרגיל לכעוס ולהתלונן. במקרה זה הכי נכון יהיה מהר
מאוד להחליף את המגבות בחדר הרחצה ולהסתלק מהדירה. אך עכשיו
היא תצטרך לשמוע את מר פרנקל לפחות עשר דקות (כפי שדרשה זאת
הנהלת המעון), להגיד משהו מעודד ורק אז לנסות לסיים את השיחה
בטון מנומס, אך תקיף.
-היא מתה,- הסביר פרנקל,- מזמן. עוד ב-1962. השחפת הארורה גמרה
אותה. אז גרנו באיזה קיבוץ בגליל העליון. אז זה היה חור, אני
חייב להגיד. כשנגמרה השבעה החזרתי את המפתח מהחדר שלנו למזכרות
ונסעתי לתל אביב עם מאה לירות בכיס. איתי הייתה רק מזוודה קטנה
עם קצת בגדים והתמונה הזאת של אשתי...
יסמין הנהנה בראשה. היא, כמובן, ידעה, שמר פרנקל היה אחד
מקבלני בניין העשירים במדינה, אך לא יכלה לחשוב אפילו שהקריירה
העסקית המפוארת שלו התחילה ממאה לירות.
-יש לך ילדים?- שאלה יסמין בזהירות. היא הרגישה שחייבת להמשיך
בשיחה, אך לא ידעה ממש מה לשאול.
-ילדים?- שאל פרנקל, כאילו לא שמע את השאלה, - אהה לא.. אין
שום ילדים. מרים הייתה בבית יתומים בסיביר. הקפיאה לעצמה
משהו... עכשיו תשאלי איך היא הגיעה לשם?  אחרי שכבר היכרנו,
הסתבר, שהיא גם נולדה בוורשה, הם גרו במרחק שני רובעים ממני.
רק שלהם היה שכל להסתלק משם לפני שזה נהיה מאוחר. אבא שלה היה
איש חשוב, מהנדס...
-כן, מאוד מעניין...- מלמלה יסמין וניסתה להציץ בשעון היד, כך
שפרנקל לא ישים לב. זה לא הצליח לה, כי קצה שרוול חולצתה נתפס
ברצועת השעון, אך גם בלי להסתכל בשעון היא הבינה שעד האוטובוס
האחרון לירושלים נשארו לא יותר מעשרים דקות. ועוד היה צריך
להביא את העגלה המלאה במגבות המשומשות אל פתח המכבסה בקומת
המרתף, להחליף בגדים, לשתות קפוצ'ינו מתוק למדי בחדר הצוות.
טוב, על קפוצ'ינו אפשר לוותר.
-עכשיו רבע לשבע,- אמר פרנקל אחרי שהסתכל על השעון המצופה זהב,
ששלף מכיסו,- השעון הזה קיבלתי משר הבינוי של מצרים ב-1979,
כשהייתי שם עם משלחת של אנשי עסקים ישראלים. חייב להגיד לך,
זכינו לקבלת פנים של מלכים!
יסמין העיפה אל הדלת מבט מלא ייאוש. היא עוד הייתה יכולה
להספיק לאוטובוס אם תכניס את העגלה לחדרון קטן ליד המעליות
ותרוץ לתחנה בלי להחליף בגדים. אבל מחר היא תצטרך להקדים כדי
להביא את העגלה למכבסה לפני שמגיעה מנהלת משמרת.
-אז כך... מרים עם אביה הגיעה לווילנה בדיוק בזמן שהרוסים
הגיעו לשם. ומה נראה לך? לא עברו חודשיים עד שהם עצרו אותו
כמרגל פולני ואותה שלחו לבית היתומים. הרוסים האלה בכל אחד
חושדים כמרגל. אבא שלה כבר לא חזר מבית הסוהר. מצחיק היה
שבאותו זמן פולין כבר לא הייתה. גרמנים כבשו את וורשה וכל
הממשלה שלהם ברחה, - אמר פרנקל ומחזהו נשמעו צפצופים אסתמטיים
חירשים, שהיו אמורים להיות צחוק.
יסמין לא הבינה כל כך, מה שעשע את לייזר בסיפור שלו. היא לא
ידע הרבה על רוסים ולא  היה לה מושג למה הם רואים מרגל בכל
אחד.   הרבה יותר עניין אותה האוטובוס לכיוון התחנה המרכזית
ירושלים שעוד דקות ספורות ייצא לדרך בלעדיה. יסמין חשבה מספר
שניות והגיעה למסקנה, שהיא כבר מילאה את דרישת ההנהלה לגבי
היחס המנומס לדיירים והגיע זמן להודיע למר פרנקל שיום העבודה
שלה נגמר.
-ואחר כך, כשגרמנים פתחו במלחמה נגד רוסים שלחו אותם ברכבת
לסיביר. כך, שאין ילדים... אחר כך, כשמרים נפטרה, התעסקתי רק
בעבודה, חודשים שלמים ישנתי באתרי בניה יחד עם הפועלים...-
המשיך פרנקל,- זה בסדר, אנחנו אנשי הבניין לא מפונקים.
-כן, אני יודעת. אחי עבד בבניית בית מלון באילת. הוא סיפר, שהם
אפילו התקלחו במקלחות על החוף,-  יסמין שמחה שיכולה להשחיל
מילה. אבל איך היא יכולה להגיד למר פרנקל, ממנו חששה, שעוד רגע
האוטובוס שלה יעזוב והיא תצטרך להמתין בכניסה עד שמישהו יסכים
להסיע אותה עד לעיר.
-מר פרנקל!- אמרה היא, אחרי שאזרה קצת אומץ,- מה שאתה מספר זה
מאוד מעניין, אבל אני פשוט נורא ממהרת. אני חייבת עוד לסגור את
המשמרת ולרוץ לאוטובוס..
היא רצתה להישמע מנומסת אך תקיפה, כפי שנדרש על ידי מחלקת
משאבי אנוש, אך יצא לה קול מתחנן כמעט.
-מעניין!? אני מאוד שמח לשמוע!- אמר פרנקל בהתלהבות,- אז בואי
אני אספר לך, איך הכרתי את מאניה. נשבע לך, זה לא ייקח הרבה
זמן!
-אבל מר פרנקל!- התחננה יסמין בסוף,- אני מאוד רוצה לשמוע, אבל
אני פשוט חייבת לנסוע הביתה. אולי אני אבוא אליך מחר ואתה תספר
לי את הכול?
פרנקל התבונן בה דקות ארוכות במבט חמור סבר, אחר כך אמר, כשהוא
משחרר לאט-לאט את המילים.
-כשחבר'ה צעירים כמוך מבטיחים לעשות משהו מחר, במיוחד לזקנים
כמוני, הם שוכחים מיד. אל תנסי אפילו להתווכח איתי! ובשבילי
המחר הזה יכול בכלל לא להגיע...
-אבל...- יסמין ניסתה להגיד משהו, אך פרנקל הצמיד את האצבע
לשפתיו.
-ששש... שבי ותקשיבי! אחר כך אני אקח אותך הביתה, - פקד הוא
בטון תקיף.
אתה?- התפלאה יסמין.
-לידיעתך, אני לא נמצא כאן על פי החלטת בית המשפט ויכול ללכת
לאן שאני רוצה ומתי שאני רוצה ואף אחד לא יעז להגיד לי מילה!-
התעצבן פרנקל, - שלא נדבר על זה, שאני משלם פה כמו על וילה
בקיסריה עם נוף לים.
-יש לך מכונית?- שאלה הבחורה בחוסר אמון וציינה לעצמה, שאת
האוטובוס היא כבר איחרה סופית.
-איך, נראה לך, הגעתי לכאן? בתחבורה ציבורית? איבדתי תעודת
אזרח ותיק שלי, בלי זה לא הסכימו למכור לי כרטיס בהנחה...- אמר
לייזר בסבר פנים חמורות ויסמין סופית הפסיקה  לנסות להבין אם
הוא מדבר ברצינות או צוחק איתה.
-כשנגמרה המלחה, דבר יחיד שהרגשתי זו הייתה שנאה. שנאה לכולם,
לגרמנים, על מה שעשו לנו, על הפולנים, שנתנו לגרמנים לעשות את
הזוועות...כשהגענו לפלשתינה הבנתי, שאני לא יכול לראות את כל
האנשים השזופים האלה, שהתרחצו בים ואכלו גלידה כשרצחו
אותנו.... לכן, כשהשתחררתי אחרי מלחמת העצמאות עזבנו לניו
יורק.
-בניו יורק היה אחרת?- שאלה יסמין, שלפתע הרגישה התעניינות לא
מוסברת בסיפורו של הקשיש. בינתיים יום אביבי שתוף שמש התחלף
בערב קריר. הרי ירושלים הסתתרו בחושך ובשדרות הפארק נדלקה
תאורה. יסמין הרגישה את הקור, אך לא העזה לבקש רשות לסגור את
הדלת הפתוחה למרפסת.
-בניו יורק כל אחד דואג לעצמו. לאף אחד לא אכפת ממך ולך לא
אכפת מאף אחד. אני ומאניה הרגשנו שאנחנו בלב הים מנסים להציל
את נפשנו אחרי שהספינה טבעה. ואת יודעת מה? אהבנו את זה! אהבנו
להתמודד לבד, בלי לסמוך על אף אחד. שם הבנתי שאיתי נמצאת אישה
שהיא כל עולמי! אישה, שבלעדיה הקיום מאבד כל המשמעות שלו! היא
תמכה בי בכל מה שעשיתי, אף פעם לא עזבה אותי גם כשכשלתי במשהו.
ולמרבה הפלא בניו יורק זה שחרר לי. שוב הייתי מסוגל לשמוח,
להנות מכל רגע בחיים. רק אז, אחרי כמה שנים באמריקה אני ומאניה
החלטנו לחזור.
-ראיתי אותה בפעם הראשונה במחנה הפליטים ב-1947, - המשיך
פרנקל. הוא דיבר מהר והיה נראה, שהוא רוצה להספיק לספר הכול
לפני שיסמין תברח לו, - ישר שמתי לב אליה. היא הייתה קטנה
כזאת, עם תלתלים, תמיד הייתה ראשונה לעזור. אני אז עבדתי מטעם
הג'וינט, התפקיד שלי היה ללוות קבוצות יהודים לאיטליה, שם היו
צריכים לחכות לוויזות. בעצם, לעזאזל וויזות. חיכו לאוניה. אז
באירופה, אחרי המלחמה, רבבות הסתובבו בלי פספורטים, בלי כסף,
בלי ויזות, בלי כלום. לכן- שום וויזות!
יסמין הקשיבה ברוב קשר והתאמצה לא ללכת לאיבוד בסיפור המסורבל
מעט של הקשיש. היא ניסתה לחשוב על איזה משפט חכם שהיא יכולה
להכניס לשיחה, אך שום דבר מקורי לא עלה בראשה וגם היה נראה שמר
פרנקל כלל לא זקוק לתגובה שלה.
-כל הזמן חשבתי, איך להתחיל לדבר איתה. כשניסיתי לפנות אליה
היא הייתה משפילה מבט. חשבה שאני איזה מנהל גדול. אני מנהל!
בגיל תשע עשרה!- פרנקל צחק צחוק אסתמטי צרוד.
-היא הרי קיבלה חינוך רוסי. הרגילו אותה לפחד מכל זב חוטם
שהחליט שהוא מעל כולם. ואני... לא יכולתי לנשום כשהייתי לידה.
מאוד רציתי לדבר איתה אבל ממש לא יכולתי להגיד משהו חכם...הרי
המלחמה לא מלמדת אותך להתפלסף. מאיפה לי לדעת איך לפלרטט עם
בחורות אחרי גטו וגנסיובקה הארורה הזאת?- שאל פרנקל בטון נזעם
ויסמין לרגע קפאה במקום מהמחשבה שהוא באמת מצפה לקבל ממנה את
התשובה.
-אני עצמי התנהגתי כמו אידיוט. הסתובבתי לבד ביער, כתבתי
שירים על  אהבה.  רציתי להראות לה, אבל לא העזתי. הראיתי לאיזה
חבר שלי, הוא אמר שהשירים שלי זה דרעק. כמעט הלכנו מכות אז,
אבל למען האמת, השירים שלי באמת היו גרועים,- המשיך פרנקל, -
ואז היה לי מזל. אמרו ללוות את קבוצת הפליטים, שגם מאניה שלי
הייתה שם. הייתי אמור ללוות אותם עד לגבול האיטלקי, למסור אותם
לסוכני הג'וינט, ואז לחזור לפולין.  הבנתי שזה הצ'אנס האחרון.
זאת אומרת, להפוך לוורטר הצעיר אני תמיד אספיק, אבל עכשיו הגיע
הזמן לפעול.
פרנקל נאנח והסתכל ביסמין במבט מפוזר מעט. היה נראה לרגע שהוא
מופתע לראות את החדרנית יושבת מולו.
-קר לך?- שאל הוא פתאום, כשראה שזרועותיה של יסמין כרוכות סביב
גופה והיא מחביאה את כפות ידיה בתוך שרוולי חולצתה.
-כן קצת... תרשה לי, בבקשה, לסגור את החלון?- אמרה היא בהקלה
וכבר רצתה לקום מהכיסא, אך פרנקל עצר אותה במחוות יד.
-אין צורך לדאוג, גברתי הנכבדה!- אמר פרנקל, קם מהכורסא בקלות
מפתיעה וסגר את הדלת למרפסת.
-אז כך... יצאנו לדרך. ומה נראה לך? כל הנסיעה לא עזבתי אותה.
דיברתי כל מיני שטויות, בדיחות מטופשות שעוד זכרתי מימי הגטו.
הבדיחות היו מהסוג של "הומור עולי הגרדום".,, אז לא היה משהו
אחר. בחורה אחרת בטח כבר הייתה שולחת אותי לכל הרוחות, אבל
מאניה הקשיבה לשטויות שלי... ומה אני אגיד לך? הבנתי, שהיא לא
מתרגשת מזה שעוד כמה שעות אנחנו ניפרד לנצח. הייתי צריך לספר
לה הכול, אבל השתפנתי.... פחדתי, שהיא תצחק עליי. אז זהו זה,
ביום האחרון למסע שלנו היינו מותשים עד המוות. הגענו לאיזה
עיירה נידחת באוסטריה. הלכתי לבדי לנקודת מעבר בגבול, פגשתי שם
את הנהג האיטלקי שלנו, שכבר המתין לנו, שילמתי לו כסף ואמרתי
לו לבוא מחר. לאנשים שלי אמרתי שהאוטובוס לא הגיע. כולם
התעצבנו, אמרו שזה ברדק. אבל גארנישו צו טון , הכניסו אותנו
לאיזה בית ספר מקומי. בעיירה דאגו לנו, הביאו אוכל, בגדים
חמים. הרגישו אשמה, הנבלות...- לייזר צחק והסתכל ביסמין,
שהקשיבה לסיפורו עם פה פעור.
-הכי מצחיק, שיום למחרת האוטובוס שוב לא הגיע. הסתבר, שאצל
איטלקים יש איזה חג. כך שהיו לי יומיים להתגבר על הפחד ולדבר
עם מאניה. בקיצור, לפולין אני כבר לא חזרתי. בצ'יוויטאווקיה,
כשחיכינו לאוניה,  לא היה אדם מאושר ממני!
לייזר סיים לדבר, נאנח עמוקות ונשען לאחור בכיסאו. פניו האירו
בשלווה. הוא ישב כך כמה רגעים, אחר כך קם על רגליו, ניגש למחשב
והפעיל את אותו הטנגו הפולני, אליו האזין ברגע שיסמין נכנסה
לחדרו.
-Prosze pani!-  חייך פרנקל והושיט את ידו לחדרנית. היא הביטה
בו בפליאה וכשהפסיקה לחלוטין להבין משהו הכניסה את כף ידה לידו
של הזקן. לייזר עם אותו החיוך מתנשא מעט  הניח בתנועה עדינה,
אך אלגנטית את ידו על מתניה של יסמין ואחר כך עשה איתה כמה
תנועות ריקוד.
-אני מאוד מודה לך, גברתי, שהקשבת לי. מאוד לא נעים לי שגזלתי
מזמנך,- אמר הוא בסוף ושחרר אותה.
-אתה מספר כל כך מעניין. חשבתי, שאהבה כזאת יכולה להיות רק
בסרטים,- אמרה יסמין בקול חנוק מדמעות, - כמה חבל שמרים מתה כל
כך צעירה.
-כשהכרנו, אני אמרתי לה כמה פעמים שהייתי רוצה למות מוקדם, רק
בשביל לא לראות אותה מזדקנת. בגיל תשע עשרה אפשר לסלוח על
אגואיזם שכזה. אבל מאניה, כנראה, גילתה את הכוונות שלי...- אמר
פרנקל עם חיוך מריר על פניו.

5.
בלובי המפואר של בית גיל הזהב תורנית הלילה בעמדת קבלה בירכה
אותם לשלום.
-אתה יוצא להליכה, מר פרנקל?- שאלה היא בנימוס, מופתעת מכך,
שהדייר הזה, שלא הרבה לצאת מחדרו, החליט ללכת לנשום אוויר בשעה
כה מאוחרת. מנוכחותה של יסמין התורנית התעלמה.
-אנחנו נוסעים למועדון ריקודים ברחוב אגריפס. נעשה חיים כל
הלילה. נחזור בבוקר קצת שיכורים, אך מרוצים מהחיים!- צחק פרנקל
בקול.
-אני לא מכירה מועדונים ברחוב אגריפס,- פקידת קבלה משכה
בכתפיה.
-הממ מוזר... הייתי שם עם כמה חברים קצת לפני מלחמת יום
הכיפורים. חגגנו איזה עסקה טובה...- הופתע פרנקל, - אבל זה לא
חשוב, העיקר שיש מצב רוח!
-מר פרנקל הסכים ברוב נדיבותו להקפיץ אותי לעיר,- הסבירה יסמין
והסמיקה.
-איזה מכונית יש  לך?- שאלה יסמין, שבקושי הספיקה אחרי הצעידה
הנמרצת של לייזר פרנקל בשבילי הפארק.
-סוסיתא. שנת ייצור 1966. מתנת בן גוריון. אם לדחוף אותה
מאחורה היא גם נוסעת,- הצחוק שלו שוב נשמע מעט ויסמין הרגישה,
שהפרספקטיבה לתפוס טרמפים בשעת הלילה המאוחרת שוב מאיימת עליה.

מכוניתו של מר פרנקל עמדה בפינה הרחוקה של החניון. כמובן, זאת
לא הייתה סוסיתא, אלא וולבו אמיתית - גבוהה, ארוכה, בצבע ארגמן
זועק. בפנים, המכונית הפתיעה בעור צבי משופשף של המושבים
ופנלים עשויים מעץ מהגוני.
-נו מה את אומרת?- שאל פרנקל וסיבב את המפתח,- נסעתי בה גם
לאתרי בניה, גם לפגוש כל מיני קודקודים,- המשיך, כשהוא מאזין
בדריכות לחריקות מנוע, שלא רצה לצבור תאוצה אחרי תקופה ארוכה
של חוסר פעילות.
-בת כמה היא?- שאלה יסמין המסוקרנת.
-קניתי אותה ב-1988. וולבו שעשו אותם בשנים האלה אין להם גיל!-
הכריז הקשיש ונאנח בהקלה אחרי שהמנוע סוף-סוף התחיל לעבוד,-
שומעת את המנוע? עובד כמו שעון שוויצרי!
כשמכונית כבר דהרה ברחוב  צלאח-א-דין, יסמין שאלה בדאגה:
-אולי לא כדאי לך להיכנס לשכונה? זה לא מקובל אצלנו...
-מי קבע את זה? - התעצבן פרנקל,- גברתי הנכבדה, כשאת אומרת
למישהו בגיל שלי שמשהו לא מקובל, תדאגי לציין מי החליט את זה.
מאוד יכול להיות, שמי שברוב חוצפתו מחליט בשביל אחרים, פעם היה
מקבל ממני מכות בבית ספר...
בסוף פרנקל עצר את הוולבו שלו בחצר המוזנחת לא הרחק מביתה של
יסמין. זו הייתה שכונה ערבית טיפוסית של מזרח ירושלים - בתים
נמוכי קומה צפופים זה לזה, תאורת חשמל עמומה, כביסה תלויה
בסמטאות. היה קשה להאמין שכל זה נמצא דקות נסיעה ספורות ממרכז
העיר הססגוני הרועש והמואר.
-ושני האנשים האלה... שבאו אליך היום? הם בטח מאוד התלהבו
מהסיפור שלך?- שאלה יסמין לפני שנפרדה לשלום ממר פרנקל.
-לא יודע... לא בטוח שהבנו אחד את השני. ניסיתי לספר להם על
החיים שלי, אבל הסתבר, שהם רצו לשמוע על המוות. והיו מאוד
מופתעים מכך, שבחיים שלי היה משהו חוץ ממוות.
יסמין יצאה מהמכונית והלכה לכיוון ביתה. למרות הערפל הכבד של
הערב שעטף את השכונה, פרנקל הביט דקות ארוכות  בדמותה הולכת
ונעלמת בתוך החושך האפלולי. לפני שיסמין נכנסה לביתה היא
הסתובבה ונפנפה לו לשלום. כך הוא חשב,  לפחות, למרות שהערפל
היה כבד והסמטה  בה הוא עמד כמעט ולא היתה מוארת.
לפתע הוא הרגיש עייפות חזקה. הוא נשען על המשענת של כיסא הנהג,
המרופדת בעור יוקרתי, עצם את עיניו וניסה לא לחשוב על כלום כמה
דקות. אך בכל פעם שהוא ניסה לא לחשוב נפער התהום והזיכרונות
הציפו אותו כמו שהדם מהעורק שהתפוצץ מציף את מוחו של אדם אחרי
אירוע מוחי. פרנקל נאחז בכל כוחו בהגה, כמו אז, בסוף האביב
1943, כשחיילים גרמנים תפסו קבוצה של היהודים האחרונים,
שהסתתרה בהריסות הגטו, הוא נאחז באבני ריצוף הרטובות, נשם את
האוויר בריח פיח, ריקבון הגופות ו...פרחי  לילך! לילך, שפרחה
בוורשה כמדי אביב למרות המוות והחורבן!
כששמע יריות בבודדת, הוא נאחז חזק יותר באבני הרחוב, כאילו אלה
יכלו להציל אותו מהכדור בעורף. הוא כל כך הרבה פעמים חשב על
הרגע האחרון שלו, שבליבו לא היה לא פחד, לא חרטה ולא כעס, רק
ההשלמה עם משהו שהיה צריך לקרות עוד מזמן, אך על פי איזו
קפריזה של הגורל עוד לא קרה. הוא יכול היה למות בשריפה בגטו
המופגז, למות מהרימון שנזרק אל תוך הבונקר, יכול היה לשבור
ידיים ורגליים  בתוך ההריסות ולמות מרעב. אז יצא לו למות
בירייה ודבר אחרון שהוא יראה בחיים זה אבני ריצוף בריח דם, פיח
ופרחי לילך... רק במקום הירייה, לייזר הרגיש מכת מגף חזקה
בצלעות ושמע קול צורח:
-Steht auf!
בגלל אהבתו לאגרוף, על גופו של לייזר פרנקל, אז בן שבע עשרה,
ניתן היה להבחין בשאריות של השרירים, למרות הרעב הקיצוני. המעט
הזה הספיק לכך,  שהגרמני, שרגע לפני הרג כמה נערים, שנראו כמו
שלדים מהלכים, הבין שלנער היהודי הזה עוד יכול  להיות שימוש,
למשל, בפינוי ההריסות.  כך לייזר קיבל בפעם הנוספת את המתנה של
דחיית המוות...
לייזר הניח בייאוש את ראשו על ההגה. היה ברור, שהזיכרונות
הציפו אותו ואפשר לשכוח מהשינה הערבה בלילה, גם אם יקח את
הכדורים, שרשם לו הרופא. מה שיישאר לו כשיחזור לסוויטה שלו  זה
להדליק את המחשב ולבדוק שערים בבורסות בטוקיו והונג קונג, שם
בדיוק נסגר יום המסחר או להיפך, לבדוק שערי פתיחה בבורסות
בארצות הברית, שם יום המסחר רק התחיל. אפשר היה גם לדפדף בין
ערוצי טלוויזיה או פשוט לצאת למרפסת ולנשום אוויר קריר וצלול
של הלילה.
פרנקל נאנח,  הביט בשעון המצופה זהב, שקיבל במתנה מהשר המצרי
והפעיל את המנוע. "טוב, את הבילוי במועדון ברחוב אגריפוס נדחה
לפעם הבא... מוזר, שהבחורה הזאת בקבלה לא מכירה אותו"- חשב
פתאום.  
פרנקל הזקן חייך לעצמו חיוך מריר והתחיל לפלס את דרכו החוצה
מהשכונה אל הרחוב המואר, כשהוא מזמזם את השיר, שבילדותו כל
הזמן ניגנו ברדיו:
Ja proszę cię
Chcę słyszeć znów
Srebrzysty ton
I kilka słów