בכיסא עץ ישן, הוא יושב בחן,
איש זקן מצייר תמונות עם חיבוק מילים,
גזרי עיתונים השתרעו על ברכיו,
עולם מרתק שנחשף באמצעות הטפח הפואטי שלו.
הוא מדבר על פרצופים שמפארים את הדף המודפס,
אבל לא של חדשות או סיפורים, במקום זאת, משחק שהוא משחק,
עם כל גבר מזוקן וכובע שהוא מוצא,
מוחו הזריז יוצר סיפורים מכל הסוגים.
אין מילים שהוא קורא, אין מאמרים נחקרים,
כי התמונות הן שגורמות ללב שלו להמריא,
הוא מוסיף זקנים וכובעים, אמן נפש,
משחרר את היצירתיות שלו, סיפור אחד בכל פעם.
למה הוא עושה את זה, אתה יכול לשאול בעדינות,
למה לארוג סיפורים בלי לקרוא את המשימה?
כי הזקן הזה לא מחפש את בשורת המריבה,
אבל חדוות הדמיון צובעת את חייו.
בעולם עמוס במשקלה של המציאות הקשה,
הוא מוצא נחמה בתמונות, שם מחכים חלומות,
דרך העדשה האמנותית שלו, הוא יוצר סיפורים שלא סופרו,
הופך סתם תמונות לאגדות נועזות.
אולי החיים הטילו בו מכה קשה ואכזרית,
אבל בתוך הגזירים האלה צומחים סיפורים חדשים,
עם זקנים וכובעים הוא מעצב מחדש את גורלם,
להפיח חיים בפנים, ליצור אהבה ושנאה.
ש-כן במעשה זה, הוא מוצא את המפלט שלו,
מקלט שבו הדמיון יכול לעצב מחדש,
עולם שבו יופי וטוב לב שוררים,
היכן שהסיפורים שלא סופרו הופכים לשביל הלב שלו. |