בחדר מלא בחלומות ובשמחה אינסופית,
גר שם ילד, צעצוע קטן ושובב.
עם ניצוצות בעיניים ומוחו סקרן,
הוא יצא למסע, יחיד במינו.

ידיו היו רועדות בהנאה צרופה,
בעודו צפה בפסי הרכבת מתעוררים לחיים.
רכבות צעצוע חשמליות, סימפוניה של סאונד,
הוא יבנה את העולם שלו, חלומותיו לא כלואים.

ביד יציבה הוא היה מניח את הפסים,
יצירת פיתולים, אקטים מרגשים.
דרך עמקים והרים, רכבותיו היו גולשות,
בכל לחיצה על כפתור, הוא היה לוקח אותם לסיבוב.

הו, הילד והרכבות שלו, מראה קסום,
מביאים צחוק ושמחה, בוקר עד לילה.
הוא היה מחקה את צליל הקיטור המתנפנף,
אבוד בעולם משלו, כמו חלום.

בקריאה של שריקה, הרכבות שלו היו יוצאות,
לוקחות אותו להרפתקאות, ישר לליבו.
דרך מנהרות וגשרים, הדמיון שלו נסק,
כשהוא צייר עולם שהממשי התעלם ממנו.

היו רגעים של התרסקויות וירידה מהפסים,
אבל רוחו של הילד, היא אף פעם לא נכשלת.
בסבלנות ובמיומנות, הוא היה מתקן כל תקלה,
בונה מחדש את האימפריה שלו, למען אף אחד.

החדר שלו הפך לארץ פלאות,
עם עיירות מיניאטוריות, הו, כמה מפואר!
הילד היה המנצח, גאה וגבוה,
מנחה את הרכבות שלו, לעולם לא מפחד מנפילה.

הזמן יעוף כמו תמיד,
אבל אהבתו של הילד לרכבות, היא מעולם לא דעכה.
כי עמוק בליבו, הקסם נשאר,
תשוקה נצחית שנמשכה לנצח.

אז בואו נזכור את הילד הזה והמחזה שלו,
תוך כדי חיינו, יום אחר יום.
כי בשמחות הפשוטות ביותר שוכן האושר,
וחלומות מתעוררים לחיים כשאנחנו נותנים להן להדריך.