בעיר ישנה ומבולבלת, עמד זקן אפור ובלוע,
רדוף על ידי זיכרונות נעוריו, לבו עזוב.
הוא חיפש את מי שגנב את ליבו, את אהובתו מהעבר,
ברחובות ובתים הוא היה משוטט, בתקווה שהכול יחזיק מעמד.

בסמטאות הוא היה צועד בזהירות, מחפש בכל פינה ופינה,
לוחש את שמה אל תוך הלילה, מחפש נחמה לייסוריו.
הוא היה דופק על דלתות ומציץ מבעד לחלונות, מחפש את פניה
העדינות,
אבל כל מה שהוא מצא היו מבטים ריקים, נטולי חיבוק אהבה.

ברחובות צרים הוא שוטט ללא מטרה, צעדיו רכים ואיטיים,
הדי זיכרונותיו התנגנו כמו רדיו נשכח.
הוא הקשיב לצחוק שלה, קולה שר באוויר,
אבל כל מה שהוא שמע היו הדים רחוקים, צפים בייאוש.

אור הירח הטיל את זוהרו העדין על פניו העייפות,
הקמטים שנחרטו בשנים עברו, ליבו משתוקק לחבק.
ואז לילה אחד כשהוא שוטט, בפארק כל כך שקט ושליו,
הוא ראה דמות מרחוק, כמו חלום שנשכח מזמן.

הצללית שלה רקדה לאור הירח, החן שלה שובה את נשמתו,
גל של תקווה התלקח בתוכו, והפך את לבו לשלם.
הוא התקרב, צעדיו לא יציבים, עיניו מלאות דמעות,
כי הוא ידע עמוק בעצמותיו העייפות, הוא מצא אותה אחרי כל השנים
האלה.

בידיים רועדות הוא הושיט את ידו, תופס את מבטה כה רך,
עיניהם ננעלו ברגע נצחי, אהבה שלעולם לא תיכנע.
היא חייכה חיוך של הכרה, כאילו גם היא חיפשה,
ובאותו רגע, כל השנים בנפרד הפכו לקללה רחוקה.

הם החזיקו זה את זו בחיבוק חזק, הלב שלהם כבר לא נפרד,
שתי נשמות שזורות באהבה נצחית, התחלה חדשה לגמרי.
הזיכרונות שפעם רדפו אותו נשטפו באושר,
ש-כן בפארק ההוא, אהבתם ניצתה מחדש, חתומה בנשיקה ענוגה.

העיר התבוננה ביראה חרישית איך הזקן מצא את המוזה שלו,
אהבה שהזמן לא יכול לדעוך, אהבה שלעולם לא תאבד.
יד ביד הם טיילו ברחובות, צעדיהם קלים וחופשיים,
הזקן ואהובתו, סוף סוף ביחד, לנצח.

וכך, הזקן הרדוף על ידי זיכרונות, מצא את אהבתו סוף סוף,
הסיפור שלהם ארוג במרקם העבר הקבוע של העיר.
ברחובות ובתים הוא שוטט, מחפש נחמה מריביו,
אבל האהבה היא שהביאה אותם יחד, והאהבה היא שהחזירה לו את
חייו.