בעולם צבוע בגוונים של עונג,
גר שם ילד עם לב כל כך בהיר,
התשוקה שלו רקדה כמו להבות, לוהטת ונועזת,
שכן בנשמתו התגלתה חיבה לאדום.

השקיעה הארגמנית, מראה להעריץ,
לכדה את מבטו, לנצח רוצה עוד,
הוא התענג על פריחת האביב הארגמנית,
כשקנבס הטבע הפך לכנף אדומה תוססת.

כמו אבן אודם, רוחו זרחה,
מרתק את כל מי שראה את גוון הארגמן שלו,
מוורדים ארגמן, חושיו היו נדלקים,
כמו סודות לחשו אדום, טהורים ובהירים.

בכל משיכת מכחול, הוא היה מצייר את העיר,
מתיז אדום אודם, אף פעם לא מרגיש למטה,
משקיעות לוהטות לעלי סתיו,
הוא מצא נחמה באדום, היכן שהלב שלו מאמין.

הוא ראה אדום כתשוקה, אש בוערת עמוק,
סמל של אהבה, סוד שהוא ישמור,
בעולם הארגמן שלו, הוא היה רוקד ומתנדנד,
עם אדום כמדריך שלו, מאיר לו את דרכו.

ארון הבגדים שלו מעוטר בגוונים כה נועזים,
שטיח תוסס, סיפור שלא סופר,
חולצות אדומות ונעלי ארגמן, השריון שלו ללבוש,
לילד עם אהבה אדומה, לא היה לו ממה לחשוש.

וככל שחלפו השנים, אהבתו מעולם לא דעכה,
אדום נשאר השמחה שלו, ליבו לא כלוא,
כי בצבע התשוקה, הוא מצא את שלוותו,
ילד שזור באדום, נשמתו השתחררה.