בעולם מלא בצבעים, חיים ובהירים,
היה ילד צעיר, דמיונו טס.
בלב מלא פליאה ובחיוך שובב,
הוא יצא למסע, סיפור שעומד להתחיל.
חמוש בבלוני הליום, האוצר הקסום שלו,
הוא ריחף בשמיים, מחפש תענוג אינסופי.
כל בלון חלום, משאלה, תשוקה סודית,
הוא נסק בין העננים, גבוה יותר ויותר.
בנשימה עדינה הוא הביא אותם לחיים,
כשהם רקדו ומתנדנדים, בהנאה צרופה.
אדום, כחול וצהוב, קליידוסקופ של גוון,
צחוקו של הילד הדהד, כשהבלונים גדלו.
חלומותיו התעופפו, נישאו ברוח,
קשורים לחוטים, הם לעולם לא יתבטלו.
הם לחשו סודות, שיתפו סיפורים שלא סופרו,
כשהם הפליגו בשמיים, צעירים ונועזים כאחד.
הבלונים הגיעו לשמיים, מחזה לראות,
סימפוניה של צבעים, ריחוף פראי וחופשי.
הם ציירו את השמיים, עם תצוגה תוססת,
יצירת מופת של חלומות, בדרכם הייחודית.
אבל אבוי, הזמן עבר, וההליום אכן דעך,
הבלונים התעייפו, מסעם התעכב.
כשהם ירדו לאט, חזרה לחיבוק כדור הארץ,
הילד חייך, בידיעה שזיכרונותיהם יישארו לנצח.
כי בליבו, הוא החזיק את השמחה שהם הביאו,
החלומות שהם נשאו, השיעורים שהם לימדו.
ולמרות שהבלונים התרוקנו בסופו של דבר,
הקסם שלהם חי, בגורלו המופלא של הילד. |