חַרְצֻובּוֹת לְשׁוֹנָהּ חַסְרוֹת נֹעַם וְחִבָּה
לַחֲצוּ עַל הַכַּפְתּוֹר אֲשֶׁר אוֹתוֹ לֹא פַּעַם כִּבָּה.
בּוֹהֲקוֹת עֵינֶיהָ בְּאֵשׁ שֶׁל זַעַם
לֹא מַבִּיעוֹת רֹךְ וְחִבָּה כְּשֵׁם שֶׁנָּהֲגָה אָז
מִפַּעַם.
לֹא עוֹד יָד נִשְׁלַחַת לְרַצּוֹת וּלְלַטֵּף
לֹא מֻנָּח ש-ְעָרָה בְּנֹועַם עַל הַכָּתֵף.
הַלֵּב מִתְפּוֹצֵץ, כָּעוּס וְרוֹתֵחַ -הֵאָבְדוּ
הַתִּקְווֹת?
הַזּוֹ הַדֶּרֶךְ אוֹתָהּ בָּחֲרָה הִיא לְהַתְווֹת?

אַךְ לְפֶתַע:-
שָׁמָיו הָפְכוּ תְּכֵלֶת, סָרוּ כָּל עַב וְעָנָן
רַחֲשֵׁי הָרֶקַע שֶׁגָּעֲשׁוּ בְּקִרְבּוֹ-נֶעֶלְמוּ
וְאֵינָם
מְדַמְיֵין בְּרֹאשׁוֹ נִיגּוּנוֹ שֶׁל אָמָּן
הַפּוֹרֵט עַל מֵיתְרֵי נָבָל- שִׁיר מֻכָּר וְיָשָׁן.
וְאַחַר ,דִּמְמַת אֱלוֹהִים- אֵין קוֹל רוֹעֵם וְקוֹלֵחַ
רַק צִיּוּץ צִיפּוֹרִים אֶת הַשֶּׁקֶט פּוֹלֵחַ.
הַתְּבוּנָה עַל פָּנָיו בָּרוּךְ טוֹפַחַת
שֶׁבְּעֶצֶם הָעוֹלָם לֹא הִשְׁתַּנָּה, אֵין כָּל לַבָּה
רוֹתַחַת
וְזוֹ שֶׁלְּצִדּוֹ לֹא מְעַט עֲש-וֹרִים
עַל כָּל אֵשׁ מִתְפַּתַּחַת-שׁוֹפֶכֶת מַיִם קָרִים.

מְנַסֶּה לְהָבִין כִּי פְּלִיאָתוֹ כִּפְלַיִם
הָאָדָם אֶחָד מוּלוֹ-אוֹ שֶׁמָּא שְׁנַיִם?

צְבִיקָה בִּינְסְקִי