היה אדם שאהב לצייר,
העיפרון שלו רקד על הדף,
יצירת פרחים עם יראה עדינה,
כל עלה כותרת יצירת אמנות, ממש במה חדשה.

אבל כשהוא צייר, דמעות ירדו כמו גשם,
כי כל פרח שהביא לחיים,
היה תזכורת לכאב שלו,
אהבה אבודה, לב שבור, עולם מריבה.

הוא שפך את צערו בכל סלסול,
לוכד את יופיו של צערו,
עם כל פרח, הוא הרגיש נחמה,
העצב שלו עכשיו יצירת מופת, הקלה.

ולמרות שהדמעות שלו הכתימו את הנייר,
הפרחים שלו פרחו בגוונים מרהיבים,
סמל לאהבתו ועמלו,
מחווה לאהבה שהכיר פעם.