הוא מושיט יד,
מוציא מהשקית צעצוע שבור,
של בובה על חוטים
עשויה פלסטיק עם אף ארוך
וכובע בצורת חרוט
כנראה זה פינוקיו

הוא מוצא עוד צעצועים דומים,
מכונית קטנה מאוד על קפיץ
קרוסלה על קפיץ ועוד מיני
ממתקים מפלסטיק
היא הייתה קטנה פעם,
הוא היה קונה לה, חשב שתהפוך לגברת
אבל תמימות שלו, לא בעיה שלה,
העולם לא מתנהל ככה

זה חבל, כי עוד הרבה לפניה
והוא כבר זקן
אחד ההישגים הגדולים שלו עכשיו,
הם שהוא יכול לשתות קפה בוץ
היא מתנהלת כמו נגררת,
נחבטת, נופלת וקמה וממשיכה,
כי אין דרך אחרת
אבל על כל חבטה, על כל נפילה,
היא נשברת בליבה טיפה ועוד טיפה
עד שלא יישאר דבר,
לאישה אפלה חלולה.

הוא שלח יד למאפרה
והעלה מחרוזת חרוזים מתוך האפר
שנצנצה בשמש כמו בועות

הילדות שלו שקעה בשמש
ושקעה בעיניהם החומות של הילדים
ש-אפו עוגת חול
וכשהוא הלך לבית-הספר,
הוא לא הכיר את המבנה,
כי הכול השתנה

הוא ישב על מדרגה
ועישן סיגריה גנובה
וחשב שפעם היו כאן ילדים,
לפני שהשמש שקעה

הוא לא ידע,
מה קרה לסוס,
אתו דהר מרחבים עצומים
כנראה עקרו אותו מ-גן המשחקים
ושמו מכשיר כושר במקום.

פעם היה איש זקן בשם ג'ון,
שאהבתו לשעונים תמיד זרחה.
היה לו אוסף כל כך מפואר,
של שעונים מרחבי הארץ.

הוא הוקיר כל אחד בזהירות רבה,
מלטש אותם עד שהם זרחו כמו התלקחות.
הוא היה מסיים אותם כל יום,
ורואה אותם מתקתקים.

האהוב עליו היה זהב עתיק,
עם מבנה כל כך מורכב ונועז.
זה הועבר מאביו,
והוא העריך את זה יותר מכל מה שהיה לו.

הוא ישב על הכורסה שלו שעות,
מתפעל מהיופי של מגדלי השעון שלו.
הוא אהב את הדרך שבה הם שמרו על הזמן,
ואיך יכלו לספר סיפורים בלי חריזה אחת.

ככל שהתבגר - ראייתו החלה לדעוך,
אבל אהבתו לשעונים מעולם לא דעכה.
הוא עדיין היה יושב ומתפעל מהאוסף שלו,
ונזכר בקשר של כל שעון.

יום אחד, ג'ון נפטר,
אבל השעונים שלו המשיכו לתקתק.
המורשת שלו חיה בשעונים שלו,
והזיכרונות שהחזיקו לא פסקו.

אז אם אי פעם נתקלת בשעון ישן,
תחשוב על ג'ון ואהבתו למגע של השעון.
כי הוא לימד אותנו שהזמן יקר,
וששעונים הם יותר מסתם אביזר.