פעם היה איש זקן בשם ג'ון,
שאהבתו לשעונים תמיד זרחה.
היה לו אוסף כל כך מפואר,
של שעונים מרחבי הארץ.
הוא הוקיר כל אחד בזהירות רבה,
מלטש אותם עד שהם זרחו כמו התלקחות.
הוא היה מסיים אותם כל יום,
ורואה אותם מתקתקים.
האהוב עליו היה זהב עתיק,
עם מבנה כל כך מורכב ונועז.
זה הועבר מאביו,
והוא העריך את זה יותר מכל מה שהיה לו.
הוא ישב על הכורסה שלו שעות,
מתפעל מהיופי של מגדלי השעון שלו.
הוא אהב את הדרך שבה הם שמרו על הזמן,
ואיך יכלו לספר סיפורים בלי חריזה אחת.
ככל שהתבגר - ראייתו החלה לדעוך,
אבל אהבתו לשעונים מעולם לא דעכה.
הוא עדיין היה יושב ומתפעל מהאוסף שלו,
ונזכר בקשר של כל שעון.
יום אחד, ג'ון נפטר,
אבל השעונים שלו המשיכו לתקתק.
המורשת שלו חיה בשעונים שלו,
והזיכרונות שהחזיקו לא פסקו.
אז אם אי פעם נתקלת בשעון ישן,
תחשוב על ג'ון ואהבתו למגע של השעון.
כי הוא לימד אותנו שהזמן יקר,
וששעונים הם יותר מסתם אביזר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.