פעם היה ילד עם עיפרון ביד,
שאהב לצייר את השמש על החול.
בכל משיכת ידו,
הוא הביא חום לארץ.

הוא צייר את השמש בגוון צהוב עז,
והשמיים עם גוון כחול.
הוא צייר את הקרניים בזהירות כזו,
כאילו השמש באמת הייתה שם.

הילד היה מצייר מבוקר עד בין ערביים,
אף פעם לא מרגיש משועמם או תקוע.
כי באמנות שלו הוא מצא תענוג צרוף,
והשמש תמיד זרחה בהירה.

ככל שהוא התבגר, האמנות שלו התפתחה,
אבל השמש נשארה הפתרון האהוב עליו.
כי זה הזכיר לו את ימי ילדותו,
כשהוא צייר את השמש בכל כך הרבה דרכים.

ועכשיו, כשהוא מסתכל לאחור על חייו,
הוא רואה את השמש בכל עוצמתה.
כי זו הייתה אהבתו לצייר את השמש,
זה הפך את חייו ליצירת אמנות, כל הכבוד.