הזקן יושב בכיסאו,
עיניו העייפות מביטות מבעד לחלון.
הוא חי חיים ארוכים ומלאים,
אבל עכשיו נגמר לו הכוח.
גופו נהיה חלש, עצמותיו שבריריות,
ומוחו נהיה מעונן
בזיכרונות של חיים שפעם היו תוססים ומלאי אנרגיה.
הוא עבד קשה כל חייו,
פרנס את משפחתו ובנה מורשת שתחזיק מעמד
זמן רב אחרי שהוא ייעלם.
אבל עכשיו, כשהוא מביט לאחור על חייו,
הוא מבין שהוא נתן יותר מדי מעצמו.
הוא דחף את עצמו עד הקצה,
ועכשיו לא נותר לו מה לתת.
כשהוא יושב שם,
הוא חושב על כל הדברים שרצה לעשות,
על כל החלומות שהיו לו פעם.
אבל עכשיו החלומות האלה נראים כל כך רחוקים,
כל כך בלתי אפשריים להשגה.
נגמר לו הזמן, ונגמר לו הכוח.
דמעות ממלאות את עיניו כשהוא חושב
על כל הדברים שלעולם לא יזכה לעשות,
כל המקומות שלעולם לא יזכה לראות.
הוא חי חיים טובים,
אבל עכשיו זה נגמר.
הוא נהיה זקן ועייף,
ולא נותר לו אלא לחכות לסוף.
וכך הוא יושב שם,
לבד עם מחשבותיו,
כשהעולם חולף על פניו.
נגמר לו הכוח,
ועכשיו הוא רק קליפה של האיש שהיה פעם.
זה קיום עצוב ובודד,
אבל זה כל מה שנשאר לו. |