לא ידעתי לאן אני הולך,
אבל הרגליים לקחו אותי,
לאן שהגיע - שם הגיע,
נקווה שזה יהיה מקום טוב
המכתבים היו פזורים על השולחן,
היו עליהם שמות,
כך ניתן היה לדעת מי גר כאן
ומי ש-גר כאן זה היה אני
ומי שאני גר אתו
אדם סימפטי מאוד,
שבמקרה הוא אבא שלי
אבל לפעמים הרגליים הולכות,
גורמות לי לפגוש אנשים זרים,
שהופכים קרובים כמו חברים
ואני מספר להם - לא הרבה,
אבל יותר מדי
אחרי הכול - מה לי ולהם
ואז אני מגיע הביתה
ויש לי את מסך המוזיקה שלי
יש לי את החסדים שלי וגם החטאים הקטנים
התמקמתי היטב בחיי - כך נדמה
וזה הופך נוח עם הזמן,
כמו שכורסא רכה מקבלת את צורת הישבן. |
