פעם הייתה ילדה בשם לילך.
לילך אהבה ללעוס מסטיק.
תמיד הייתה לה חפיסת מסטיק בכיס,
והיא הייתה מכניסה חתיכה לפה בכל פעם
שהייתה צריכה קצת לאסוף את עצמה.
לילך אהבה את הטעם של המסטיק,
והיא אהבה את הדרך שבה הוא גרם לה להרגיש.
לעיסת מסטיק עזרה לה להתמקד ולהתרכז,
וזה נתן לה פרץ של אנרגיה כשהיא הכי צריכה את זה.
אבל אהבתה של לילך למסטיק
לא תמיד הפכה אותה לפופולרית בקרב חבריה.
לעתים קרובות הם היו מתגרים בה
על הלעיסה המתמדת שלה,
ויש כאלה שאפילו כינו אותה "לעיסה"
מאחורי גבה.
אבל ללילך לא היה אכפת.
היא אהבה ללעוס מסטיק יותר מדי
מכדי לתת לדעות של מישהו אחר להטריד אותה.
היא ידעה שמסטיק זה הקטע שלה,
והיא הייתה גאה בזה.
יום אחד,
לילך הלכה הביתה מבית הספר
כשראתה שלט מחוץ לחנות ממתקים מקומית.
היה כתוב: "תחרות לעיסת מסטיק -
פרסים ללועסים הטובים ביותר!"
עיניה של לילך אורו בהתרגשות.
היא מעולם לא שמעה על תחרות לעיסת מסטיק לפני כן,
אבל היא ידעה שהיא חייבת להיכנס.
היא מיהרה להיכנס לחנות ונרשמה לתחרות.
יום התחרות הגיע,
ולילך הייתה עצבנית אך נרגשת.
היא הימנה את כישורי לעיסת המסטיק שלה
במשך שבועות,
והיא הייתה נחושה לנצח.
כשהתחרות התחילה,
לילך הקפיצה חתיכת מסטיק לפיה והחלה ללעוס.
היא לעסה ולעסה,
ועד מהרה היא הייתה בקצב.
היא הרגישה שהיא יכולה ללעוס לנצח.
שעות חלפו,
ולילך עדיין לעסה.
הלסת שלה התעייפה,
אבל היא לא ויתרה.
היא המשיכה ללעוס וללעוס
עד שלבסוף, השופטים הכריזו עליה כזוכה.
לילך הייתה מאושרת.
היא זכתה במקום הראשון
בתחרות לעיסת מסטיק!
היא קיבלה גביע ואספקת מסטיק לשנה כפרס.
מאותו יום ואילך,
אהבתה של לילך למסטיק
כבר לא הייתה מקור להתגרות או מבוכה.
חבריה וחברותיה לכיתה העריצו אותה
ב-של כישורי לעיסת המסטיקים שלה,
וחלקם אפילו ביקשו ממנה ללמד אותם
איך ללעוס מסטיק כמו מקצוענית.
לילך הבינה שלהיות נאמנה לעצמך
ולתשוקות שלך
היא תמיד הדרך הטובה ביותר ללכת בה.
ומבחינתה,
זה אומר ללעוס והרבה. |