היה אדם בשם מוטי שאהב את הלילה.
הוא תמיד היה מוקסם מהחושך שעטף את העולם כשהשמש שקעה.
מוטי לא פחד מהלילה,
למעשה, הוא אימץ אותו.
הוא אהב את האופן שבו הירח והכוכבים
מאירים את השמיים
וכיצד נראה היה שהעולם מאט
ונעשה שקט יותר.
מוטי עבד במהלך היום,
אבל זה היה בלילה כשהוא באמת קם לחיים.
הוא היה יוצא לטיולים ארוכים בעיר,
מתפעל מהאופן שבו פנסי הרחוב
מטילים צל על הבניינים
ואיך שלטי הניאון זוהרים בחושך.
הוא נהנה מהשלווה והבדידות
שבאו עם הלילה,
ולעתים קרובות מצא את עצמו
שקוע במחשבות
בזמן שהוא שוטט ברחובות.
לילה אחד,
כשצעד בפארק שקט,
הוא שמע צליל שמשך את תשומת לבו.
זו הייתה מנגינה רכה ומלודית
שנראה כאילו הגיעה ממקום קרוב.
מסוקרן, מוטי עקב אחרי הצליל
עד שנתקל בקבוצה קטנה של אנשים שהתאספו סביב מדורה.
כשהתקרב,
ראה שכולם מנגנים בכלי נגינה ושרים ביחד.
מוטי היסס בהתחלה,
אבל הקבוצה קיבלה אותו בזרועות פתוחות
והזמינה אותו להצטרף.
הוא הרים גיטרה והתחיל לפרוט יחד עם האחרים,
מרגיש תחושת שייכות שמעולם לא חווה קודם לכן.
מאותו לילה ואילך,
מוטי הפך לחבר קבוע בקבוצה.
הם היו מתאספים בפארק מדי ערב,
מנגנים ושרים יחד עד השעות המוקדמות של הבוקר.
מוטי מעולם לא הרגיש כל כך חי,
והוא ידע שמצא בית חדש בחשכת הלילה.
ככל שחלף הזמן,
אהבתו של מוטי ללילה רק התחזקה.
הוא היה מבלה את ימיו בספירת השעות לאחור
עד שיוכל שוב לצאת אל החושך,
להצטרף לחבריו וליצור מוזיקה מתחת לכוכבים.
ולמרות שידע שאחרים עשויים למצוא את אהבתו ללילה מוזרה,
לא היה אכפת לו.
עבור מוטי,
הלילה היה המקום שבו הוא באמת שייך. |