[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר אור
/
ראש כרוב

זה היה ערב של יום קיץ לח במיוחד. האוויר כמו שוחה בשמן זית.
לא ברור איפה עובר הגבול בין הזיעה שעל מצחי לבין האוויר
שמסביב. ניצבתי במטבח מעל קרש החיתוך הנאמן שלי וקצצתי ירקות
לסלט. מהסלון יכולתי לשמוע את איל שני מדבר, הגברתי את הווליום
כדי שאשמע יותר טוב.
"בוא ותראה את הפלפלים על המחבת. תריח אותם. כמו מה הם מריחים
לך?"
"כמו פלפלים!" ענה לו קול שני.
"לא, ממש לא. אתה מבין, אתה חי באשליה שפלפל הוא רק פלפל. אבל
הוא הרבה יותר מזה. אם תחשוב טוב - תבין שהוא לא מריח לך כמו
פלפל. בוא, תעצום את העיניים. אל תסניף סתם, תנשום את הפלפל!
אתה מריח את זה? את רגעי השחר לפני יום חמסין? לפנות בוקר
טיפות הטל מכסות את השדה. זה ריח של רעננות שעוד רגע ותחלוף
מהעולם עם בוא קרני השמש הראשונות. עם משב רוח החמסין חסרת
הרחמים. בזה זה עוסק, זה לא עוסק בחריפות."
עצמתי את עיני ודמיינתי את עצמי על פאתי צריף בערבה, לפנות
בוקר, מולי שדה של פלפלים, מכוסה כולו טל. מתכונן לשמש שתבוא.
אני חש היטב בריח. פקחתי את עיניי ושוב הייתי במטבח, שוב חותך
סלט, רק שכעת הקול של אייל נשמע לי טיפה מוחשי יותר. כאילו הוא
לא בוקע מרמקולים של טלוויזיה, אלא מגרון של אדם שניצב יחד
איתי באותו החלל. כמעט ונבהלתי לרגע, אך הרגע חלף ובמהרה שוב
נדמה היה לי שהקול מכני כהרגלו. בוקע מרמקולים.
"אתה יודע למה אנשים מכינים סשימי, שחר?"
"איך הוא ידע שקוראים לי שחר?" תמהתי. אה, בטח זה השם של האיש
שמבשל איתו בתוכנית.
ואיל שני המשיך -  "אנשים מכינים סשימי בגלל שיש דגים בים
שצועקים להם בחלומות הלילה 'תכין ממני סשימי! אל תפגע בי, אל
תטמא את הטריות שבי'" הבחור שלצידו של איל נראה מבולבל. כאילו
הוא לא מאמין למה שהוא שומע. אבל אני מאמין איל, אני מאמין לך
שיש דגים שצועקים בלילה. אני מאמין כי כבר קרה שחלמתי חלום בו
אני דג והרגשתי כל כך טרי ורענן. עד שהתפתיתי לבלוע פיתיון
בדמות תולעת מצחקקת וערמומית. הדבר הבא שאני זוכר מהחלום זה
דלת תנור לוהט הנפתחת מולי ואז אני מתעורר בצעקה אילמת של דג.

"אבל אנחנו לא מכינים סשימי היום. לא. היום אנחנו מכינים דג
בתוך כלא של מלח."
אמר ושלף דג ורוד ענק, הטיח אותו על השולחן. "שים לב, אני לא
מנקה את הדג ולא מוציא ממנו כלום. אני לא מנקה את הקשקשים ולא
מוציא את המעיים" המשיך איל שני. " אני כולא אותו כולו כמו
שהוא בתוך כלא של מלח."
"וזה לא יוצא מגעיל?" שאל אותו שחר של הטלוויזיה.
"תראה, יש בזה סיכון. אנחנו לוקחים את הדג ומאדים בתוכו את כל
מה שהוא אסף בים. את כל משאו שאסף בחייו. את כולו. יחד עם
הזיכרונות שלו, יחד עם החלומות שלו. זה הימור. אנחנו בהחלט
לוקחים כאן הימור, כן. זה יכול לצאת נוראי אבל זה גם יכול לצאת
שמיימי. אבל מי שלא לוקח סיכונים במטבח לא משיג דברים נשגבים.
הוא נשאר בתחום הנחות המשעמם שלו. חי לו, כמו דג שלא העז מעולם
להתקרב אל פני הים, שמעולם לא חלם חלומות על יבשה."
כעת כבר שמעתי את קולו של איל שני מוחשי וברור עד שממש
הסתובבתי כדי לוודא שהוא לא נמצא מאחוריי. הוקל לי לגלות שאני
אכן עודני לבדי. "מה קורה לי היום? למה אני כזה פרנואיד?"
נזכרתי שוב בחלום הישן בו הייתי דג קטן בים ושחיתי לי בחופשיות
בשוניות אלמוגים. ללא דאגות, ללא מחשבות אחרות חוץ מיופי. עד
אותה התולעת הערמומית, המחייכת מאוזן לאוזן.
איל של הטלוויזיה הציג את הדג-הכלוא-בכלא-המלח שלו קבל עם
ועדה. זה נראה סתם כמו מגש עם ערימה ענקית של מלח עליו. "תראה
אולי זה נראה סתם כמו מגש עם ערימה ענקית של מלח עליו." המשיך
איל שני בדבריו "אבל מי שיודע להביט, מי שיודע להתבונן, מבין
שזו לא סתם ערימת מלח צחיחה. זהו הר בו כלואים חיים שלמים
וחלומות. ובחלום נדמה לך שכל חייך כאדם הם חלום בעצמם, זיכרון
רחוק שאין בינו ובין ההווה החלומי דבר חוץ מהד המהדהד הלוך
ושוב בין קירות האשליה." אמר לי איל שני שכבר ניצב מטר וחצי
מאחורי. הסתובבתי בבהלה והבטתי בפניו המזקינות והחמורות.
בעיניו שהביטו ישר בעיניי מתוך עדשות המשקפיים העבות כל כך.
"ומי אנחנו שנקבע שאין אנו החיים באשליות, מי אנו שנקבע
שחלומות הם הבדיה. מי אמר שכשנרדמים אנחנו בעולם הזה ומתעוררים
בעולם החלום - מי אמר שאין זו פחות התעוררות?" כיווץ איל את
גבותיו במין רצינות תהומית.
"מה - מה אתה עושה פה איל? אני בדיוק ראיתי אותך בטלוויזיה,
איך בכלל נכנסת?"
"אל תחשוש אני יודע מה ראית. אחרי הכל אני הייתי שם כל הזמן
הזה."
"וואיי איל שני. אצלי במטבח! אני לא מאמין. אני מת עליך אי,.
אני כל הזמן צופה בתכניות שלך.."
"שששש..." היסה אותי והצמיד את אצבעותיו לשפתיי.
הוא התקרב אליי, אפו במרחק חמישה סנטימטרים מאפי שלי, ואז החל
מרחרח אותי כמו כלב. שואף אותי מלוא הריאות.
"יש לך ריח של דג." פלט לבסוף ואני ניסיתי לכבוש דחף להריח את
בית השחי שלי.
"אבל לא סתם דג," הוסיף "דג שחלם חלומות על יבשה רחוקה. כן,
אני רואה בך את כל זה. אתה כמה לשוב לשדה הפלפלים שלך."
"איך ידעת שחלמתי שאני דג?"
איל שני חייך אליי כממתיק סוד "זה משום שאני למדתי להביט דרך
כלא המלח שבנית סביבך. כן, אני רואה בך את כל זה. אגב, אני גם
יודע הכל על אותה התולעת..." אמר ומבטו הרצין לפתע "אבל אי
אפשר ככה סתם להחזיר אותך לעולם הדגים."
"לא?"
"לא. לא ככה." הניד אייל שני את ראשו בכבדות ונאנח. הרגשתי
שהוא עצוב בשבילי.
"אתה צריך קודם כל להיזכר מה זה אומר להיות דג. בוא אחרי."
הוא אחז אותי בידו והוביל אותי לשירותים. שם הצביע על האסלה
ואמר לי "תרד על הברכיים שלך, סלמון צעיר, תביט במים של
השירותים."
ירדתי על ברכיי והתבוננתי בבבואתי אשר מביטה בי חזרה מתוך
האסלה. ולפתע יכולתי לראות שם בפנים אגם גדול ונפלא, מוקף
במפלים עצומים, יער ירוק עם סנאים וצבאים. דובים תופסים בפיהם
סלמונים מקפצים, וברקע, הרחק - הרים מושלגים. איזה מחזה מופלא!
חשבתי לעצמי. מי ידע שכל זה נמצא אצלי באסלה?
"אל תפחד מהדובים, סלמון צעיר, אם יתפסו אותך אז יתפסו. קדימה,
עכשיו תצטרף לאחייך הדגים!"
אמר ודחף בחוזקה את ראשי אל תוך האסלה. ניסיתי להתנגד אבל לא
היה לי סיכוי, היד שלו הייתה נוקשה כמו בטון. התחלתי להיחנק
ולהשתנק, אך הוא לא הירפה. לרגע גם עברה בראשי המחשבה - כמה
אני בטוח שניקיתי היטב את האסלה הבוקר? לא חשוב, במילא הכל
הופך לשחור עכשיו. ובאמת כבר כמעט שוויתרתי, אבל ברגע האחרון
ממש של ההכרה חשתי כאב חד מפלח את צווארי. באותו הרגע, לראשונה
בחיי, גידלתי זימים. איזה נס! שוב יכולתי לנשום.
איל שיחרר אותי מאחיזתו. באנחת רווחה שאפתי לתוכי את כל מי
האסלה עד שנגמרו. ואז שוב התחלתי להיחנק, הפעם לא מחוסר אוויר
אלא בגלל מחסור במים. כמו דג מחוץ למים - פרפרתי על רצפת
השירותים, מתחנן לטיפת מים שתיפול עליי.
"עכשיו אתה זוכר מי היית כשהיית דג?" שאל אותי איל שני. הנהנתי
בראשי כאילו חיי תלויים בזה.
"טוב מאוד." אמר איל ונתן לי כאפה מצלצלת לפנים. ברגע אחד
נעלמו לי הזימים.
מיד השתעלתי מתוך הריאות שלי את כל המים שעוד מילאו אותה. איל
ניצב מעליי והוא נראה מהורהר. מעורער. כמו שוקל דבר מה בכובד
ראש. לרגע נדמה כאילו הוא רוצה לומר דבר מה ומיד חוזר בו ושב
להרהר.
"מ-מה קרה לי?" שאלתי כשהצלחתי להסדיר שוב את נשמתי.
"מה קרה לך אתה שואל? מה שקרה לך זה נס! אתה ניצלת ברגע
האחרון."
"ניצלתי? ניצלתי ממה"
"מהתולעת אדיוט! כמעט ועברת לנצח לעולם החלום. אבל ברגע האחרון
בנס הצלחת לחזור. ניצלת מלהגשים את החלום שלך"
"להגשים את החלום שלי זה דבר רע?"
"מאוד."
"איך יכול להיות? אבל אמרו לי בדיסני ש.."
" - כי לפעמים כשאתה מגשים את החלום שלך אתה מגלה שהוא בעצם
היה סיוט כל הזמן הזה" קטע אותי איל בכעס. רוק ניתז מפיו "אלא
שהפעם אתה לא יכול להתעורר. ויותר מזה, כשאתה מביא חלום אל
העולם האמיתי אז אתה מפספס את מי שאתה באמת"
"ומי אני באמת?"
הוא חשב ורגע והיביט בי כמו שרופא מביט בצילום רנטגן.
"בוא," אמר לבסוף והרים אותי בשתי ידיו. נשא אותי חזרה למטבחי
והניח אותי על השיש.
"עכשיו אני אראה לך איך מכינים כרובית."
"מה? מה הקשר כרובית?" אך הוא לא ענה, רק השכיב אותי על צידי.

"תודה לך. אתה חומר גלם מופלא מאין כמותו" לחש לאוזני. הרגשתי
שהוא מתכוון לזה והתחלתי לבכות. לא מתוך צער או פחד אלא מתוך
הכרת תודה טהורה.
הוא מניח את ראשי מעל קרש החיתוך, ואז באבחה אחת - מניף בסכין,
והנה ראשי כבר מתגלגל על השיש. מנותק מגופי. אני מבחין בגופי
השוכב כך על השיש, בצוואר הגדום שהיה בעבר שלי. בוהה כמו
מהופנט. איך זה ייתכן? הנה אני שם, אבל אני כאן! לא?
עד שאיל אוחז בי ומפנה את מבטי שוב אליו.
"שים לב, " ניעורתי מההיפנוזה. "אתה כבר אינך נבט המחפש אדמה
להשריש בה שורשים. אתה לא סלמון השוחה כנגד הזרם אל המקום בו
הושרץ איי אז. לא, מזמן שאינך כזה. אתה יודע מה אתה?"
"אני יודע מה אני! אני סוף-סוף יודע מה אני באמת! אני ראש
כרוב!" צהלתי.
"כרובית" תיקן אותי איל "אבל בגדול - נכון מאוד יקירי, עכשיו
אתה כבר כרובית. ואתה יודע מה מידת השמן המדויקת לבישול של ראש
כרובית שכמוך?" אני לא ידעתי.
"ככה - " אמר ופרס מולי את עשר אצבעותיו. כנראה הבחין במבוכתי,
כי מיד, כמסביר דבר תעלומה, משח ידיו בשמן זית. ממש כאילו הוא
שוטף בו את הידיים לאחר ביקור בבית השימוש.
"זאת בדיוק הכמות." אמר והחל ללטף את ראשי בידיו המשומנות.
ליטף את השיער. כמה שזה נעים. כמו שהספר חופף לך את הראש לפני
תספורת. אחר כך גם עיסה את פניי. הרגשתי שלווה מוחלטת. עצמתי
את עיניי וברגשתי שאני מרחף בעולם של שמנים ותבלינים.
"עכשיו מכניסים לתנור לשלושים וארבע דקות בדיוק בחום של  220
מעלות."
תחילה חששתי, לא אשקר. האש נראתה לי מאיימת אבל אני בוטח באיל
שני ואני מוכן לקבל את החום שלו על פניי. אני מוכן. אני מוכן
להתבשל בתנורו הגדול וכמה זמן שיידרש - יידרש.  
אני מביט על איל מתוך התנור, הוא סוגר עלי את הדלת ומבטו הוא
כשל אדם אשר שולח את בנו לצבא ויודע שאולי לא ישוב. ואני - מה
נותר לי לנחמה? דבר מלבד האישור המוחלט שהנה סוף סוף אני
כרובית. אני כרובית של איל שני!
כשיצאתי מהתנור כבר לא הייתי בבייתי, אלא במסעדת רחוב תל
אביבית. מסביבי המון אדם -היפסטרים לרוב. כולם צועקים וזזים.
שולחים לעברי ידיים ומנסים רק לגעת בי. רק לגעת קצת בכרובית של
איל שני. אבל איל כמו אבא מחנך מרים אותי גבוה בידיו ומחייך
לעצמו כממתיק סוד. הרעש מסביב היה מחריש אוזניים. צעקות
הטבחים, הכפות הנוקשות על הסירים, שאון הכביש הסמוך, רחש
הלקוחות. הכל הרעים.
עד שאייל עלה על שולחן הבר.
"ששש... איל רוצה לדבר" לחשו זה לזה כולם עד שהתסררה דממה.
אפילו הכלבים שהביטו בעניין מבחוץ נעצרו בדממה.
"אתם יודעים מה זה הדבר הזה שבידי?" שאל איל.
"כרובית!!!" ענו לו כולם פה אחד.
"לא. הביטו היטב. כרובית היא לעולם אינה רק כרובית. הדבר הזה
שבידי הוא ראש. ראש שמלא במחשבות, חלומות, זיכרונות. אהבות.
אולי הכרובית הזו הייתה פעם דג. אולי יום אחד עוד תהיה. כל
חייו של אדם נצורים בתוך הפרחים האפויים הללו. אבל לעת עתה,
אין הרבה מה לעשות עם זה חוץ מלהתענג על הטעם החד פעמי של
החיים"
הוא החל לפרום פרחי כרובית מראשי ולזרוק לקהל ההומה שתחתיו.
מיד החלו מריבות על חלקי כרובית. מי שיכל להרשות לעצמו טבל
בטחינה.
"תאכלו רבותיי, תאכלו! כי הכרובית היא נס! נס ששאפו אליו
דורות. נס המהדהד מראשית הזמנים בכרובית טמונה התשובה לשאלת
חייכם. בכרובית טמונים החלומות הכמוסים ביותר שלכם. בלילות אני
חולם על שדה של כרוביות שצועקות לי - 'קח אותי איל. בשל אותי,
טגן אותי, משוח אותי בשמן תכניס אותי לתנור ככה כמו שאני!
תכניס אותי אליך!' אני אומר לכם רבותיי, זהו פרח החיים האחד
והיחיד!"

בפינת המסעדה ישב אחד הסועדים ואמר לחברו "אתה יודע, אני לא
מבין מה כל ההייפ הזה על כרובית... כולה כרובית לא?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אדם וחוה
לא היו לבדם
בעולם והיתה להם
זכות בחירה-
הם היו נשארים
ביחד, או שפשוט
זה היה מחוסר
ברירה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/8/23 13:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה