באביב, כשהעולם מתעורר,
ואחיזת החורף מתחילה להישבר,
פריחת הדובדבן מתחילה לפרוח,
מראה ש-מרים אותנו מהאפלולית.

עלי הכותרת העדינים שלהם, רכים וקלים,
רוקדים ברוח, כל כך טהורים ומוארים.
ים של ורוד, גוון עדין,
חזיון של יופי, כל כך טהור ואמיתי.

העצים שהם עומדים בהם, כל כך גבוהים וגאים,
ענפיהם מלאים, תכריך פורח.
השמש שהיא זורחת, הקרניים שלה כל כך חמות,
יום מושלם, קסם טבעי.

הדובדבן פורח, הוא בא והולך,
יופי חולף, מופע חולף.
אבל בזמנו הקצר והמופלא,
הוא ממלא את ליבנו, בשמחה עילאית.

היופי שלו מדבר, על חיים ואהבה,
של תקווה ואמונה, ושלווה למעלה.
סמל ללידה מחדש של העולם,
תזכורת לכדור הארץ היקר שלנו.

אז בואו נעצור, וניקח את זה,
היופי החולף הזה, הניצחון הטבעי הזה.
תנו לנו להוקיר כל יום יקר,
ותנו לפריחת הדובדבן להראות את הדרך.