קודם כל, צץ לו רעיון
אם יש לי מזל
הוא מתפוגג מעצמו
ומותיר רק טעם לוואי קלוש
של פוטנציאל
אבל אם הוא שורד,
מתחיל המשא ומתן -
האם אני מסכים לוותר
על זמן פנאי, על שעות שינה,
על זמן שאמור להיות מוקדש לעבודה?
ואז אני נזכר:
בריגוש, בצפייה, ובייאוש של הדחייה
ובדרך כלל זה מספיק כדי לכבות את האש.
אבל אם כל אמצעי הבטיחות כושלים
אני יושב
וכותב
עמוד אחרי עמוד, שורה אחר שורה, מילה אחר מילה
אני טוב בזה, לפחות בהתחלה.
ותחושת ההתעלות כמעט מצליחה
לגרש את הספק ואת החשש
לייצר את האשליה שאולי הפעם
אולי הפעם כן
ואז, במקום לכתוב אני גולש באוויר
בין הזיות על תהליך היצירה
לא זה שעכשיו, זה שאחר כך
זה שבאמת משנה
ואחרי שמסיימים את הצילומים על הסט
אני מגיע לראיון ושופך את לבי
ומספר למי-שזה-לא-יהיה-שרלוונטי-עכשיו
שקודם כל, צץ לו רעיון
ויאדה יאדה יאדה - השאר היסטוריה!
אבל אז אני שוקע בחזרה
אל המציאות
ואחרי שכתבתי עשרים עמודים בארבע שעות
(שזה לבטח מרשים לכל הדעות)
פתאום שוב מתמלא בשאלות:
זה באמת טוב? זה בכלל עובד? זה בכלל מעניין מישהו חוץ
ממני?
זאת יצירה מרגשת ואוניברסלית, או ששוב אני סתם
עושה לעצמי פסיכואנליזה
ומכבס את כל הכביסה המלוכלכת
בחוץ אבל בעצם בפנים
כי אף אחד גם ככה בחיים לא יקרא את זה
אף אחד גם ככה בחיים לא ייראה את זה
כי למי יש כוח לעוד סיבוב
של חיפושים, של פניות, של פגישות ושל תחינות
רק בשביל לשמוע שוב - זה נחמד אבל לא בשבילנו
יש פוטנציאל אבל זה עדיין לא זה
אם בשלב הזה זה לא זה, זה כבר בחיים לא יהיה זה
ואם אי פעם זה אכן יהיה זה, כבר לא תישאר בי
טיפה אחת של זיעה
עד לפעם הבאה,
שיצוץ לו רעיון
ואז זאת רק שאלה של:
מי ימות קודם,
הרעיון, או אני? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.