לבד בבית, האיש אכן נשאר,
מפחד לצאת כל יום,
מוחו אכול בפחד ובכאב,
הוא לא יכול להתמודד שוב עם העולם.

הוא יושב ומעשן את הסיגריות שלו,
עשן מעטה של ​​חרטות עמוקות,
בקבוק האלכוהול שלו בקרבת מקום,
נחמה כשהוא מתחיל לבכות.

המוזיקה מנגנת קצב מונוטוני,
פסקול לנסיגה הבודדה שלו,
כשהוא שוקע עמוק יותר בייאוש,
משקל הכאב שלו גדול מכדי לשאת.

העולם בחוץ חשוך וקר,
מקום שהוא לא יכול להחזיק בו,
אז הוא נשאר בין חומות הכאב שלו,
אסיר בזלזול של עצמו.

הסיגריות נשרפות לאפר,
בקבוק האלכוהול כמעט התנפץ,
המוזיקה דועכת אל תוך הלילה,
כשהאיש נכנע למצוקתו.

לבד בבית, הוא לא יכול לראות את
היופי של מה שהחיים יכולים להיות,
וכך הוא יושב, אכול מכאב,
קורבן של הפזמון שלו.