בטירה עתיקה, כה מפוארת וגבוהה,
חיה מכשפה, לבדה, ולה החצר.
פרחים שחורים פרחו תחת השגחתה,
היופי שלהם עומד בניגוד מוחלט לייאוש שלה.

המכשפה לבשה שחור, מכף רגל ועד ראש,
גלימה, כובע, הצער שלה נראה לעין.
כי העולם היה אכזרי ומלא כאב,
והמכשפה סבלה, ליבה מיוסר.

אבל בגינה שלה, היא מצאה נחמה,
מקום שבו היא יכולה לשכוח את הזדון.
הפרחים השחורים, הם הבינו,
את הכאב של המכשפה, הם עמדו בשקט.

אז היא טיפלה בהם בזהירות,
כל עלה כותרת תזכורת, החיים אינם הוגנים.
אבל עדיין, המכשפה מצאה יופי בחושך,
בחושך היא מצאה את הניצוץ שלה.

כי אף על פי שהעולם היה מלא ריב,
המכשפה ידעה שעדיין יש טוב בחיים.
וכך היא גרה, בטירה שלה לבדה,
עם הפרחים השחורים שלה,
גינת פרחים שחורים לנחם את ליבה.