פעם היה אדם כל כך מלא בשמחה,
ש-קל לראות את התשוקה שלו לצילום.
עם מצלמה ביד, הוא הסתובב למרחקים,
לכידת רגעים שגרמו ללב שלו להתנפח מגאווה.

הוא אהב לצלם פרחים בפריחה,
הצבעים התוססים שלהם מאירים את החדר.
ודשא, הו כמה שהוא אהב ללכוד את הנדנדה שלו,
כשהיא רקדה ברוח ביום שמשי.

אבל יותר מכל, הוא אהב לצלם ילדים כשהם משחקים,
הצחוק והשמחה שלהם מביאים אור ליומם.
עם כל לחיצה על התריס, הם תפסו חיוך,
ועשו זיכרונות שיחזיקו מעמד זמן רב.

ההתלהבות שלו הייתה מדבקת, היא התפשטה כמו אש בשדה קוצים,
ועד מהרה כולם סביבו התמלאו בתשוקה,
לראות את העולם דרך העדשה שלו, עם פרספקטיבה חדשה,
וללכוד את היופי שלעתים קרובות מוזנח.

זה אודה לצלם השמחה הנלהב,
מי שמוצא יופי בעולם שאין כמותו,
שהתשוקה שלו לעולם לא תדעך, ושמחתו לא תיפסק,
כי היא מביאה אור לחיינו והופכת את העולם ל-קצת יותר שליו
ונינוח.