בלילה גשום, עם סיגריה ביד,
אדם שיכור עומד לבדו, בארץ שוממה.
טיפות הגשם יורדות, כמו דמעות מהשמיים,
כשהוא לוקח שאכטה, ומשחרר אנחה.

הוא חושב על אהובתו, שרחוקה,
ותוהה אם היא חושבת עליו היום.
הוא מתגעגע למגע שלה, לחום שלה, לחיוך שלה,
ומאחל לעצמו שהוא יוכל להיות איתה, לזמן מה.

אבל הוא תקוע כאן, במקום הבודד הזה,
בלי שום דבר מלבד זיכרונות, כדי למלא את החלל.
הוא לוקח עוד שאכטה, ומרגיש את הכוויה,
כשהגשם ממשיך לרדת, ללא חשש.

העשן מסתחרר סביבו, כמו גלימה,
כשהוא לוחש את שמה, ומשחרר חנק.
הוא יודע שהוא פישל ועשה כמה טעויות,
אבל הוא מקווה שהיא תסלח לו, למענו.

הגשם ממשיך לזלוג, כשהוא מסיים את העשן שלו,
והוא יודע שהוא צריך להמשיך הלאה, ולא להיות שבור.
הוא ימצא דרך לתקן את הדברים,
ולהיות עם אהובתו, לאור הבוקר.

אבל לעת עתה, הוא עומד, בגשם ובקור,
עם סיגריה ביד, ולב נועז.
הוא יעבור, ויצא חזק,
ויהיה עם אהובתו, היכן שהוא שייך.