דודה אוה היקרה,
את יודעת שאני אוהב אותך מאוד. יש בינינו את החום המיוחד הזה
של משפחה, בכל פעם שנפגשים. תמיד תמיד ידעתי שאת חושבת עלי,
שואלת עלי אצל אמא, מעודכנת בדיוק על מצבי ובכלל - רוצה אך ורק
בטובתי, בלב שלם. גם בילדות, כשנפגשנו על בסיס יומי כמעט, וגם
כשהמפגשים הלכו והצטמצמו עם השנים.
דודה יקרה! יאיר אגמון כתב לפני כמה ימים, שבזוגיות צריך שניים
אבל בפרידה מספיק אחד. מתוך אותה אהבה שלי אלייך, אמיתית וכנה,
מתוך הכבוד והערכה הרבים שאני רוחש לך, דווקא מהמקומות האלה,
אני נאלץ לכתוב לך, בלב כבד, עם דמעות בעיניים, שאני נפרד ממך,
דודה יקרה.

כשהיינו ילדים אמא שלי ודודה אוה גרו עם בעליהן וילדיהן, כמה
רחובות זו מזו, מרחק של שבע דקות הליכה. היה צריך לפנות מרחוב
הכובשים ימינה לרחוב וייצמן. ברחוב וייצמן, אם הייתי רוצה ללכת
למני (שנהיה החבר הכי טוב שלי בכיתה ד', כשצוּותנו ללמוד יחד
לחידון חז"ל הבית ספרי. אני הייתי בד'-2 והוא בד'-1. את הבנות
גם ציוותו יחד - מיטל ימיני מ-ד'2 ואלה הורן מ-ד'1. האמת קצת
התאכזבתי שלא ציוותו אותי ללמוד עם מיטל ימיני, כי הייתי מאוהב
בה כבר מכיתה א', אולי אפילו מגן גילה, ותמיד התכחשתי לזה,
יכול להיות שעד עכשיו בעצם... כל-כך התכחשתי, שבכיתה ב' אני
ואלי שמיט, במהלך ההפסקה, הסתתרנו מאחורי הקיר של בית המדרש
וזרקנו עליה אבנים, פשוט כך. היא כמובן סיפרה לשלווה עוואד
שהעמידה אותי מול כל הכיתה וצעקה עלי.
לא בכיתי.
לא יודע אם זה היה באותו מקרה אבל אני זוכר ששלווה עוואד
העמידה אותי בפינה שיעור שלם, ואני העברתי את המשקל מרגל לרגל,
וסה''כ די נהניתי שם, נראה לי. בטח חשבתי לעצמי שאני באור
הזרקורים, ולא נראה לי שכל כך התחרטתי על האבנים. היום כן,
ודאי. ובכיתה ד', אני חושב, יניב וקשי ואני התרוצצנו על גבעת
החול, שמול וייצמן 88, וכל כמה דקות הייתי רץ מהגבעה
לאינטרקום, לוחץ על הפעמון של מיטל ימיני ובורח, שומע מרחוק את
ה-מי זה, שומע את הקול שלה. התחיל לרדת גשם, יניב וקשי נראה לי
שהלך, ואני נשארתי שם בגבעה רטוב לחלוטין, משחק לכאורה באיזו
תלולית חול, ורץ שוב ללחוץ על הכפתור. עד שבסופו של דבר היא
ירדה. התכווצתי כולי, רציתי להיעלם, וגם רציתי להיראות.
מיטל יצאה אל הגשם, פסעה בשביל הגישה של הבניין, מתחילה להירטב
מהגשם החזק, לא חוצה את השביל שמוביל לגן גיבורי ישראל ולגינת
גיבורי ישראל, איפה שההורים של רוזנבלום תפסו אותי מעשן בפעם
הראשונה, בכיתה ז' או ח'. ההורים של רוזנבלום, זוג מעשנים
כרוניים, החליטו פעם בחיים שלהם לעשות פעילות ספורטיבית ולצאת
להליכה... זרקתי מייד את הסיגריה מתחת לספסל, אבל להיתפס כבר
נתפסתי, שלא לדבר על זה שלא כיביתי את הסיגריה, אז עשן הסיגריה
ליווה את כל המפגש המביך גם ככה הזה. הכול בסדר? רותי שאלה, מה
אתם עושים פה? סתם התיישבנו, קצת כואב לי הראש, והרגשתי איך
פתאום באמת אני מרגיש סחרחורת. הייתה בעיקר שתיקה מעיקה. אולי
אתה רוצה שניקח אותך הביתה. לא זה בסדר, אני אנוח קצת ואהיה
בסדר. עד שבסוף, טוב תרגיש טוב. הרי כל החבורה הסתירה מההורים
שאנחנו מעשנים, וכל מקרה כזה של תפיסה על חם היה בכותרות. ככה
שאם אני חושב על זה עכשיו, הייתי מהנועזים שמתגרים בגורל
ומעשנים במקומות יחסית חשופים, כי בעצם רציתי להיתפס, רציתי את
תשומת הלב, את תדמית הגיבור.
נעמדת בשער השיחים, עשרה מטרים ממני וקוראת לי: היי ילד, ראית
פה מישהו שלוחץ על האינטרקום? בקושי רב גמגמתי לא, והיא הלכה,
חזרה הביתה. אני נשארתי עוד כמה דקות בבוץ, בגשם, מעכל את
המפגש.
בכיתה ה' אחרי שישנתי אצל אלי שמיט, וכל הערב תצפתנו עם משקפת
על החלון של מיטל, שהיה במרחק מאה מטרים מאיתנו, וכמובן שלא
ראינו כלום, סיכמנו שמחר נשקר ונגיד לחברים שראינו אותה
מתפשטת. וזה באמת מה שעשינו. לא זוכר לאיזה חברים סיפרנו את
זה, אמרנו להם לשמור את זה בסוד, אבל כמובן שמהר מאוד זה הגיע
אליה, והיא באה אלי ושאלה אם זה מה שסיפרתי לכולם, ואני שיקרתי
שוב ואמרתי לא.
בכיתה ו' גונן קור עשה הפעלה לילדים שהבריזו מהפעולה של בני
עקיבא, כל פעם אמר שם של בן, וכל הבנות היו צריכות לרדוף אחריו
ולמשוך לו בחולצה או משהו כזה. כל הבנים קיבלו את זה ברוח
ספורטיבית, אבל אני לא אהבתי את זה, כלומר איפשהו כן, כי
נשארתי שם, אבל זה הרגיש לי משפיל, אני לא הייתי מוכן שירדפו
אחרי בנות, הרגיש לי מתחת לכבודי, היה לי חשוב מאוד הכבוד
העצמי באותו זמן, ובסופו של דבר, אחרי טלטלות של ביטול עצמי
ואגו מנופח, אני חושב שהיום אני במצב דומה. אני מודע לאגו שלי,
מודע לקיומו, ומקבל את זה לפעמים, יותר ויותר אני חושב, בעיקר
בשנים האחרונות. כי באופן עקרוני, אני חי חיים שלמים של ביטול
עצמי, או משתדל לחיות מתוך ביטול עצמי, או היום משתדל (פחות
ופחות כאמור), כי פעם זה היה טבעי, לא הכרתי משהו אחר. כן, אני
יכול לומר, בביטחון די מלא, שעד גיל מסוים הייתי חסר אגו. עד
גיל עשרים ומשהו.
אז כשמיטל ימיני השיגה אותי ומשכה לי בחולצה, הגבתי במכת קרטה
עם צד כף היד על העורף שלה. היא התחילה לבכות, ואני הרגשתי שיש
לי כבוד, לא הרגשתי חרטה. אולי אחר כך. היום זה נראה לי ברור
שבממ"ד יתנו לבנים ולבנות ללמוד בנפרד, ולא לבן ולבת שלומדים
באותה כיתה. אני מניח שאז לא שאלתי שאלות, ושזה גם הרגיש לי
טבעי ללמוד לחידון עם בן, אפילו שלא הכרתי אותו לפני זה. מצד
שני, בחידון עצמו כן חילקו אותנו לפי כיתות, בן ובת. כך יצא
שהפעם הייתי עם מיטל והפעם אפילו היינו בסדר גמור, כלומר
התנהגתי נורמלי, אפילו סיימנו במקום השלישי, מה שאומר שעקפנו
את ה'3, הכיתה של יעל פרנק הבת של סטלה פרנק, שלימדה אותנו
לשון בכיתה ז', שנפגעה באסון ערד, ושאח"כ היינו מעשנים ביחד
איזו תקופה, בעירוני ממ"ד ובבני עקיבא. יש מצב שהיא הייתה
דלוקה עלי והתעלמתי מזה, כמו עוד ועוד פספוסים שהיו לי בהמשך
החיים, וגם לפני זה, טוב, על מיטל שמעתם... אם רק לא היינו
מתבלבלים בזיהוי חכם מפורסם! זה היה ברור שזה סעדיה גאון! חי
במצרים, דיבר ערבית, ואנחנו אמרנו הרמב"ם... אם רק היינו
אומרים סעדיה גאון... מי יודע... אולי היינו גומרים במקום
השני! תהילת עולם... כן, היו לי גם רגעים יפים עם מיטל ימיני,
היו רגעים שהצחקתי אותה, הפעם האחרונה שאני זוכר שהצחקתי אותה
הייתה כשנפגשנו בפאבליק, לא רחוק מהבית שלי, על
הכובשים-החלוצים, הרחוב של רוזנבלום, החבר הכי ותיק שלי מאז גן
חובה, עשינו יחד את כל הרב קוק, א'2 עד ו'2, אחרי זה ז'1 אצל
פרוג, ששרנו לו מאחורי הגב סופגניה, בסגנון ביזה, בהשראת אודי
והחבר'ה הגדולים שלו, שהיו גדולים מאיתנו בארבע שנים ותמיד
רצינו להיות כמוהם. בגלל זה התחלנו לעשן כבר ביום האחרון של
כיתה ו'. רוזנבלום הביא סיגריה שהוא גנב ממיכאל, שכבר מת כמה
שנים מסרטן ריאות, והתחלקנו בה כולנו. חוץ ממני ומרוזנבלום
נראה לי שהיו שם רמי פרח, אולי ינקי פדרמן, אולי אבי
רובינשטיין, שכל היסודי היה נעמד באמצע השיעור ומגרד בתחת, ורק
לאחרונה הגענו להבנה, מני ואני, שהיו לו תולעים, כי אז לא הבנו
מה יש לו, חשבנו שיש לו איזו הפרעה נפשית, וכמובן צחקנו עליו
על זה. לא לקחנו לריאות, אבל משם התחלנו לקנות קופסאות משותפות
לערבי פלאפל, מחפשים איזה חניון נטוש בדרך, ועושים טבעות
מהעשן, אחרי זה ניצן היה שוטף את הידיים בקולה, שההורים שלו לא
יריחו.