זה סיפור. יש לי זכות לכתוב סיפור.
על אוריאנה הנאווה שזנחה אותי כשם שזנחתי אותה,
על אוריאנה הנאווה, שעשתה כל מה שהיא צריכה

אוריאנה הייתה מדינה של איש אחד,
רק אוריאנה ידעה מה אוריאנה חושבת
רק היא ידעה למה היא עושה את מה שהיא עושה
זה לא הפריע לאף-אחד,
לכן לא היה לאיש טענות

טענות כמו צרות באות בצרורות
יש ספורט לאומי כזה בישראל של עריפת ראשים
כולם קטגורים, כולם שופטים, כולם תליינים
וכולם חושבים כמובן שהם צודקים,
כאילו הם מושלמים
מי מינה אתכם לשופטים על מעשים ומחשבות של אחרים?

אוריאנה לא רק שהייתה מדינה עצמה -
היא הייתה מדינה שהייתה אי
כמו אטלנטיס ז"ל - לא היה אכפת לה משום דבר,
לא מה יגידו, לא מה יעשו
אנשים הם כמו בובות -
עושים דברים בלי לדעת למה

אוריאנה ידעה בדיוק למה היא עושה את מה שהיא עושה
הייתה לה דרך, הייתה לה אמונה,
היא הייתה בקיאה בדרכי השם על פני האדמה
וכשאוריאנה עשתה - יש לזה סיבה
וכשאוריאנה ידעה - היא באמת ידעה
ולא ליהגה כמו כבש, כמו עובדים סוציאליים,
כמו עיתונאים

אוריאנה החליטה שאני לא טוב לה
ואם אוריאנה מגיעה לכזאת מסקנה -
יש לזה סיבה
אבל לא הבנתי זאת באותה השעה

אוריאנה בדרכה הצנועה והלא-מובנת -
פרשה אל מחוזה ועשתה את שלה
רק אוריאנה ידעה למה היא עושה את מה שהיא עושה,
אבל לא הבנתי זאת באותה השעה

ניסיתי למצוא לה כל מיני סיבות של חולשות אנושיות,
אבל אוריאנה לא כעסה עליי, היא אפילו עדיין אהבה אותי
ואוריאנה לא האשימה אותי בדבר - מלבד היותי בן-אנוש
ואוריאנה ידעה שבן-אנוש טועה, הוא לא יודע,
הוא עושה דברים בלי לדעת מדוע
אבל לאוריאנה הייתה דרך
ובדרך הזו אני לא נמצא
לא הבנתי זאת באותה השעה.