הנה הבוקר של יום בלי עבודה
כמלתעות קרסים קורעי בשר למי אכפת.
חיות שדה מאושרות יותר ממני
מבשלות קדירה המלאה בפת.
יש זמן ויש שירים כאן על החוף
ועוד חיים שנהדר לשרוף.
אולי יגיע צב, או לוויתן.
גם מול החול אני אדם קטן
גדול עלי לדאוג לארוחה.
אמי הייתה מבטת ושמחה
לאיד אולי לאגו, לגורל,
שמחה לראות אותי אומלל.
אבי תמיד איננו בנמצא.
ולהרחיב נפשי לא חפצה.
בניי איתי, איזו אימרה קשה:
כולנו נולדים מעמסה.
בנותיי מצאו אב להיתלות,
להיתמך במי שאין לו תקנה.
בלי תחתונים על עשב, בשדות
הן עורגות לליטוף של בהמה.
הבוקר נאחז מבלי לדאות.
רציתי רק לשאוג, לנעור, לגעות.
חיית שדה שמחה לרגעים,
לצערי אני כותב שירים |