שמש דיכאון צנחה כמו אבן לתוך סלעי הבזלת,
צבעה את כל האופק בדם
הייתי אובד עצות על משכבי בלילות,
לאן אלך, אנה אפנה
חמוקיה הכו בי כשפים,
תעתעו את מחשבתי כמו אלפי גלולות
הלכתי שבי אחריה באש ובמים,
לא ידעתי ימין ושמאל, לא ידעתי גבולות
לקחה אותי לבאר תשוקתה
והבאר יבשה ועמוקה
שיחקה בגופי כמו בהלצה,
הניעה את תודעתי מכאן לשם
הפכתי עבד לה בגוף ובנפש,
לא יכול בלי ריח צימאונה.

נודד הייתי במרחבים אינסופיים,
מרחבים של אור, של כפור,
מרחבים של בזלת
היתלו בי כל אותם שדים,
אשר בעיניה שוכנים,
התחנפו בשקרים רכים, ליטפו בשעשועים
הייתי אובד על שטיחי המחצלת,
אשר במרכז ביתה,
לא זאת הייתה מטרתי עלי אדמות
בכנפיי השכינה צמאה נפשי למעופה,
מעל עולם חומריות, חומריות לכאורה.