ירדתי מהשביל מ-דרך השירה לדרך הסיפור.
מזג-האוויר היה סגרירי וקריר
ולי לא היה צעיף.
הלכתי לי בדרכי בדרך ללא מוצא,
אל יעד לא קיים,
אל האכזבה הבאה.
בדרך היו ממתקים טעימים-מתוקים.
תאוות בשרים ותאוות יצרים ותאוות תשוקה,
כל מה שהנפש זקוקה לו.
אבל כשהגעתי לסוף היום -
גיליתי שהמסע שעברתי היה ריקני
ולא השאיר שום חותם.
לכן הסתגרתי במוסך
ושמעתי שירי קינה ובדידות וייאוש
כדי להאכיל את הרוח הצמאה למעט נחמה לוורידים.
אך הרוח גררה ונגררה
וכאבק ברוח נשבה והעיפה את עצמה איתה.
נשמתי הייתה צמאה לרוחניות
וידעתי שלא אצליח להרוות אותה בחומריות.
לכן היה לי את ספר התפילה והדרשה מהרב
ומצוות עשה ואל תעשה וחסדים ומעשים טובים וצדקה.
בזאת התעטפתי כבן-מלך של הקדוש ברוך הוא
ונשמתי עלתה מעלה-מעלה לגבהים משכרים
והייתי מסופק נפשית, רוחנית ובנשמה.
כך יכולתי להגיד לעצמי בסוף היום
שיומי הוא מלא
ולישון על יצועי שבע ורווי.

כמובן שזו התמודדות יום-יומית,
כי לפתח חטאת רובץ.
היצר הרע והסטרא אחרא מסמנים אותי
כמו מטרה על כוונת טלסקופית של רובה.
יורים-יורים בתקווה לפגוע מתישהו.
אך לפתח חטאת רובץ ואתה תמשול בו.
אם לא תסטה,
אם תקום שוב גם אם נפלת,
אם תראה את אלוהים מול עיניך
ולא דבר מלבדו והכול בו,
הרובה יכול לירות עשרים וארבע שבע
צרורות בשרשרת מדויקות עד נקודת סיכה -
והן לא יפגעו ואפילו לא ישרטו
ולא יורגשו כלל -
כי כיפת הגנה עוטפת
כמו בבונקר העבה ביותר והעמוק ביותר באדמה.

וכשאני מסתכל בין כאן לשם -
הדרך עוד ארוכה והמרחק רב,
כי אני עודני אני וחושב על עצמי.