נחנקת.
והלב הזה,
רסיסים מפוזרים בכל מקום
הכאב הזה,
תופס את כל המקום.
אין אויר אין תקווה, קשה כבר ללכת
קשה כבר לקום.
ואין אור ואין מנהרה
רק חושך
ורע.
בלבד הזה, אין שום חמלה, ושום רחמים.
רק בלמים ודמעות, דמעות ובלמים.
הבדידות מקיר לקיר
מזכירה לי שהיא שיר
מזכירה לי לכתוב
שפעם ידעתי לא רק לכאוב
שפעם ידעתי לחייך
פעם ידעתי משהו
ואיך
איך היום, ברחתי לי,
כל הלימוד לא החזיק, כי אני לא החזקתי.
הבאתי לי ילד, רק אותו אהבתי.
ואותי, עזבתי.
והלב, הרסיסים שלו בכל מקום
והדמעות לא נותנות לי לחלום.
הזיכרונות
האוצרות
מחזיקים בי חזק, שלא אפגע.
ואני בת ארובה.
כלואה בכלוב מזהב, במגדל נוף ילדותי
בבית חלומותיי, בבית חיי,
לבד. |
