דלת נטרקה
על לוח ליבי הפועם
אחד ועוד אחד שווה אפס
רסיסיו חזרו להכאיב
בדיוק ברגע שבו
החל להחלים
להתאחות
להרגיש
לקוות
התפזרו לכל
עפו כבלונים ברוח
והמגבים שבלב
מזיזים מצד לצד
את הדמעות
ברקים
רעמים
משאלות
זכרונות
מתנפצים
פוצעים
נשיקה על המצח
תהא למזכרת
שמישהו פעם
באמת

עיניך המביטות בי
אל הנשמה
שמות לב
לכל נשימה ואנחה
ליבך ההגון
נפשך הבוטחת
המשקיטה
ידך הלוטפת
המרטיטה
שפתייך
הנעימות
לשונך
המתוקה
ומילותייך
שחדרו את
מגננות ליבי
פרצו ללא הכרה
ולא השאירו לי ברירה
להתאהב בך בחזרה
כי אין דומה לך
ואין כמוך
לעולם לא יהיה

מחשבות פרידה
מרטיבות פניי
והן זולגות זולגות
האי פעם יפסיקו?
מתי די?
איך נתתי לזה לקרות
למה פתחתי
את ליבי
ואיך אמשיך עכשיו
ככה בלעדיך
לבדי
אתה העוגן
שלי