לעיתים אני משתעשעת ברעיון הסבתאות. הרהור תמידי מתלווה לשעשוע
ולא אחת מעיב, איזה מין סבתא אהיה כשאהיה גדולה? סבתא מרי או
סבתא פורטוני? אני שואלת את עצמי ושומעת את אימי מהדהדת במוחי,
'תהיי סבתא כמוך! כפי שאת אימא, אישה, את, את, את, תהיי מה
שאת!'
כילדה אני זוכרת תנודות קיצוניות בין אהבה לשנאה, בין בושה
לגאווה, בין חמלה לשמחה לאיד, בין עצב לאושר והכל בהתייחס
לסבתותיי ולאירועי השעה.
סבתא מרי, אימא של אימא שלי הייתה אישה יפה, בהירת עור ותכולת
עין. סבתא פורטוני אימא של אבא הייתה אישה זקנה קמוטה, עיניה
עצובות ופיה חסר שיניים.
סבתא מרי לבשה שמלות מאריגים קלילים, צבעוניותם רכה, בדרך כלל
תכלת, סגול, פיסטוק ודבש, אותם קנתה בחנות של 'סטלה' בכיכר
העיר. סבתא פורטוני לבשה שחורים מאריגים גסים ובקווים ישרים,
את בגדיה תפרה לעצמה.
לסבתא מרי בעל חי אותו אהבה ולא הסתירה אהבתה וקנאתה לו מפנינו
הנכדים. סבתא פורטוני הייתה אלמנה כעוסה ומרירה ואת האחריות על
מר גורלה הטילה על סבא זכרו לברכה.
לסבתא מרי הפעלתנית הייתה דירה בה צברה את רכושה ושלטה ביד
רמה, ניקתה, סידרה, בישלה, כיבסה ומצאה זמן אף לצאת לעבודה.
סבתא פורטוני נדדה בין בתי ילדיה וכל רכושה נשאה בנדודיה בשני
סלי פלסטיק. מעולם לא צברה מעבר למה שנכנס לסלים. את ימיה
ולילותיה ובעצם את כל חייה ניהלה מהמיטה בה קבעה את מקום
מושבה.
סבתא מרי הייתה סקרנית שלא חדלה מלהרחיב את ידיעותיה ונראה כי
לעולם אינה רוויה ולעומתה את סבתא פורטוני לא עניין דבר מלבד
ביש מזלה.
לסבתא מרי ארבעה ילדים חיים, שלוש בנות אהובות ובן שאליו
התכחשה. לסבתא פורטוני חמישה ילדים חיים ובן מת מועדף.
לסבתא מרי היו ידיים טובות בעזרתן הביאה מזור כמעט לכל
המכאובים שסבלנו מהם, אך קמצה כפותיה בשאר העניינים, היא הייתה
קמצנית גדולה. סבתא פורטוני שהייתה כמעט חסרת כל חלקה לנכדיה
מהמעט שהיה לה ביד רחבה, היא הייתה נדיבה.
שתיהן היו נשים קשות, לא מפרגנות ומאוד ביקורתיות. שתיהן דיברו
בערבית ומעט צרפתית ועוד קמצוץ של עברית. שתיהן היו גאות מכדי
להודות שהגשמת החלום לעלות לארץ המיוחלת התממש בחלקו. כאן הן
לא ליקקו דבש ואף לא גמעו חלב, לא אחת נאלצו להסתפק בלחם ומים
שגם הם היו במשורה. הגעגוע לסיר הבשר בארץ מוצאן עוד זרם
בעורקיהן בעוצמה. עצמותיהן הזקנות פיללו לימים אחרים, שם, מעבר
לים. הן שבעו אכזבה כואבת גם אם לא אמרו את הדברים מפורשות
ובקולן האישי, הסדוק. לעיתים היה נדמה שאת הכעס האצור בתוכן הן
מרשות לעצמן לשחרר כלפינו הנכדים, מי שסימלו בעיניהן יותר מכל
את הישראליות - החלום שנגוז. הן כאבו את היפוך הערכים עליהם
חונכו ולאחר מכן חינכו את ילדיהן. זרועותינו ורגלינו החשופות
לא השאירו מקום של ספק, לא עוד צניעות בשם הדת והאמונה, אלא
חוצפה, תעוזה וחילוניות שהיו ערכים פסולים מבחינתן. העדפת
לימודים אקדמיים ופיתוח קריירה על פני הקמת משפחות ברוכות
בילדים, גיוס הבנות לצבא, הראש החשוף מכיפה או מטפחת בלבלו
ואכזבו את הסבתות שלי. אנחנו - הנכדים, היינו שיברו של החלום
שלהן.
אהבתי ושנאתי אותן באותה מידה, חמלתי ושמחתי לאידן פעם בפעם.
התגאיתי ובושתי בהן לסירוגין.
וההרהור איזו סבתא אהיה בעתי? לא מרפה.