מאור כהן הוא ספיידרמן, אבל לא הספיידרמן שאתם חושבים עליו,
הוא הספיידרמן הפחות מוצלח בעיר. כן יש גם את הספיידרמן ההוא,
המוצלח, שנלחם בפשע, אבל זה פיטר פרקר לא מאור כהן. זה לא
שלפיטר יש כוחות על שלמאור אין, אבל... איך לומר... מאור הוא
לא בדיוק החומר ממנו קורצו גיבורים. אתם מבינים, לא רק שמאור
הוא הספיידרמן הגרוע של העיר, ולא רק שהוא פוחד כל כך ממכות עד
שהוא אפילו לא חושב להילחם בפשע, אלא גם שיש לו פחד גבהים
רציני אז הוא לא בדיוק מתנדנד מבניינים מי יודע מה. אפילו
לפעמים יש
לו סיוטים כאלה שהוא תלוי על חוט בין שמיים וארץ. מתחתיו כביש
סואן שנפער בו בולען, כמו מחכה שהוא יפול כבר לתוכו ואז יבלע
אותו.
אתם יכולים לדמיין את זה? ספיידרמן עם פחד גבהים?

שיא הקריירה שלו  (אם אפשר לקרוא לזה כך) היה פעם אחת לפני
שנתיים כשאיזה זקן בסופר כמעט החליק ונפל, ומאור בדיוק קלט את
זה וירה את הקורים שלו שיהיו לו רשת בטחון, והוא הצליח! הוא
אשכרה הצליח לתפוס את הזקן רגע לפני שפגע ברצפה. כנראה חסך
לזקנצ'יק החלפת אגן. לרוע המזל לא נראה שהזקן הבין בדיוק מה
קורה. כנראה חשב שמאור מנסה לשדוד אותו ונבהל מאוד. מאז מאור
נהג להזכיר את המקרה הזה בדייטים אקראיים שהוא הצליח לדוג
בטינדר בתור איזו אנקדוטה משעשעת.

פיטר פארקר - הספיידרמן המוצלח יותר, בניגוד למאור, לא צריך
לספר סיפורים כאלה בדייטים משתי סיבות עיקריות. אלף, כולם בעיר
מכירים את מעשי הגבורה שלו שמתנוססים על עמודי שער בעיתונים.
בית, הוא לא צריך לקושש דייטים באפליקציות כי הוא תמיד מוקף
בבחורות בלונדות וג'ינג'יות כאלה. אז אין לו זמן להציל זקנים
בסופר ואין לו גם פחד גבהים שיעצור אותו מלעלות למעלה עוד
ועוד, לעוף בשמי העיר.

כל בוקר מוקדם לפני העבודה, מאור היה יוצא לטייל עם הכלב שלו,
ספיידי, שתמיד קשור ברצועה עשויה קורים. אוסף את החרא שלו
בשקית קורים. לאחר מכן היה עובד כמה שעות בשליחויות ואז נח
ומעשן וויד של צוהריים. בערב עוד כמה שעות עבודה, וויד של ערב
וסוגר את היום.
היתה לו גם שכנה. מיכל. מדי פעם כשהיה יוצא לטיול עם ספיידי
היה נתקל בה כשגם היתה יוצאת לטיול עם הכלבה שלה, מרי ג'יין.
בהתחלה הם רק הנידו ראש זו לזה בהכרה מופנמת, אך אט אט נזרקו
הערות כמו "מה שלום ספיידי?", "עצלן כמו תמיד, מה שלום מרי?
היא מעורבת?" שהפכו עם הימים לשיחות כמו "תגיד אתה לא
ספיידרמן? סתם בגלל הרצועה עם הקורים אני שואלת."
"כן אבל לא ה-ספיידרמן. אני לא המוצלח ההוא, פיטר פארקר. אני
הספיידרמן השני..."
"לא חשוב, זה דיי מגניב שיש לך את הכוחות האלה. אפילו סתם ככה
בשביל להביא בירה מהקצה השני של השולחן בלי לקום."
"אה כן יש מצב. ומה את עושה? מה כוחות העל שלך?"
"אני אחות בבית חולים. כוח העל שלי הוא להכניס למישהו מחט בלי
שהוא בכלל מרגיש"
"אשכרה. רק אל תשמשי בכוחות שלך עליי, אני מפחד ממחטים."
"אם אתה מפחד אז אולי דווקא טוב שלא תרגיש, לא?"
"יש מצב. אני לא יודע. יש לך גם משהו שעוזר נגד פחד גבהים?"
קרץ לה והיא גיחכה וענתה "עוד לא אבל מי יודע, לפעמים אנחנו
מגלים בעצמנו כוחות שלא ידענו בכלל שיש בנו."

הוא אהב את הימים שמיכל הייתה מצטרפת לטיולים ונראה שגם ספיידי
נהנה מחברתה של מרי ג'יין. הוא אהב שהיא חושבת שהכוחות שלו
מגניבים הוא אהב  שהיא צחקה מהסיפור על הזקן ההוא שהוא הציל
והוא אהב לשמוע על סיפורים מטורפים מהמיון בבית החולים בו
עבדה. הוא גם אהב שהיא נראית טיפ-טיפה עלמה במצוקה. והוא הרי
טיפ-טיפה גיבור על. אז אולי בכל זאת יש פה סיכוי לאהבה? פתאום
כמעט מבלי ששם לכך לב, קרה למאור דבר נפלא, דבר שלא ציפה לו.
פתאום הייתה לו סיבה טובה לקום בבוקר.

יום אחד מאור בא להפתיע את מיכל בבית החולים בזמן שעבדה. הוא
הביא ארוחת צהריים לשניהם. "איפה מיכל נמצאת?" שאל את הפקידה
בקבלה, שכנראה חשבה שמאור סתם עוד שליח. היא הצביעה על דלת של
העזרה הראשונה. "תודה." אמר  ונכנס פנימה. שם מעבר לוילון ראה
את גבה של מיכל שפוף מעל מטופלת. מיכל הבחינה בו וסימנה לו
לבוא בחיוך.
"היי איזה יופי שבאת!"
"כן בכיף, אגב זה בסדר שאני פה?" שאל חצי את מיכל וחצי את
המטופלת, שעכשיו הבחין בכך שיש לה פנס בעין וחבורות על הצוואר.

"כן אין בעיה" אישרה האישה למרות שמאור הבחין בקולה שאולי
דווקא כן יש בעיה. בכל מקרה החליט להישאר.
"הבאתי לנו אוכל, נוכל ללכת לאכול צהריים כשתתפני."
"מעולה עוד חמש דקות מסיימת פה. תחכה בינתיים בחוץ, אני תכף
הגיע..."
אז מאור יצא וישב על הספסל שמחוץ לחדר המיון. לידו ישבו זקנה
ערבייה על כסא גלגלים ואמא לחוצה עם הבן שלה. סוף-סוף מיכל
יצאה והם יצאו ביחד מבית החולים. היא אמרה למאור שהיא מכירה
מקום מגניב
שהיא רוצה להראות לו. היא הובילה אותו בידה והם הגיעו לבית
נטוש. לצד הכביש הראשי.
"מה זה המקום הזה?"
"סמוך עליי. בוא כבר!" אמרה כשקפצה מעל גדר נמוכה שחסמה את
הכניסה.
"חסר לך שאני חוטף פה טטנוס" רטן וקפץ אחריה. בחוץ עשבים שוטים
מילאו כל חריץ באספלט ובפנים קירות מתפוררים מלאים בגרפיטי.
פחיות בירה שנערים מתבגרים השאירו אחריהם ושאריות רהיטים
שבורים בכל פינה.
"בוא נעלה לגג. אני רוצה להראות לך שם משהו."
הוא עלה אחריה אל הגג דרך גרם מדרגות. מהגג נמתח סולם שעולה
לגשר שעובר גבוה מעל לכביש הראשי. לא מדובר בגשר להולכי רגל.
בקושי מקום לדרוך יש שם. היה זה גשר ששימש לתליית שלטי חוצות
ופרסומות מעל לכביש. נהגים תקועים בפקקים הם הקהל השבוי הנאמן
ביותר.
מיכל כבר טיפסה על הסולם וסימנה למאור בידה לבוא אחריה.
"חכי, מיכל לאן את הולכת? זה לא בטוח!"
אבל היא לא שמעה אותו, רק עלתה ועלתה וכבר הגיעה אל הגשר.
המעבר בגשר היה כה צר ובצעד אחד לא נכון אפשר להחליק מטה אל
הכביש ולהידרס. מאור היה מודע היטב לעובדה הזאת כשניצב במעלה
הסולם ואל מול מיכל שכבר הייתה רחוק איי שם במרכז הגשר.
"מכיל, חכי!" צעק, אבל שאון המכוניות שתחתיו עמעם את הצעקה. גם
מיכל גם צעקה לו דבר מה אך שפתיה נעו אילמות. הוא לא שמע דבר.
כל הרעש מסביב היה מחריש. לפתע צצה במוחו המחשבה שזו בעצם
הזדמנות פז "מיכל, אני אוהב אותך!" הוא צעק. קיווה שהיא לא
שומעת אותו כפי שהוא לא שמע אותה, אבל לא היה לגמרי בטוח.
המילים האלו העניקו למאור אומץ לזחול על ארבע לעברה. הוא השתדל
לא להביט מטה בדרך, וכמובן שהביט, וכמובן שנבהל.  אבל תמיד
כשהביט חזרה על מיכל היא חייכה בחיוך רחב ונופפה לו בידה
שיבוא, וזה נראה לו יותר מזמין ממה שהכביש למטה נראה לו
מפחיד.
לבסוף כשהגיע למקום בו עמדה מיכל היא רק חייכה אליו חיוך
ערמומי וחיבקה אותו. הוא היה המום.
"אני כל כך גאה בך, אתה רואה? אתה יכול להיות אמיץ כשאתה
רוצה"
"תודה, אבל זו את, את באמת מוציאה את זה ממני."
הם שתקו והביטו במכוניות עוברות תחתיהם.
"תגידי, את שמעת מה שצעקתי לך שם?"
"לא, מה אמרת?"
"אמרתי לך שאני אוהב אותך"
היא לא נראתה מופתעת.
"אולי אתה באמת יותר אמיץ ממה שאתה חושב" לחשה לאוזנו. מאור
הסתובב לעברה נבוך ופניהם התקרבו. אך מיכל פשוט נישקה אותו על
לחיו ואמרה "לא פה. לא עכשיו."

לאחר זמן מה ירדו מהגשר וחזרו אל גג הבית הנטוש. מיכל הלכה
לפני מאור שהיה מבסוט במיוחד. הוא דמיין איך הוא יבוא אליה כל
יום לבית החולים, רכוב על האופנוע, ויאכל איתה ארוחת צהריים.
בערב יראו סרט ויירדמו חבוקים. הוא באמת לא רוצה יותר מזה. אבל
פתאום משהו חתך את מחשבתו כמו קצר חשמלי. משהו שמאור לא יכול
היה להתעלם ממנו. חוש העכביש שלו מדגדג. יש סכנה בסביבה.
מיכל כבר ירדה אל תוך חלל הבית. הוא התעכב לרגע על הגג מנסה
להבין. מה זה הדבר הזה שחוש העכביש שלו מנסה לומר לו.
"ספיידרמן הטוב בטח כבר היה קולט את זה תוך שניה" אמר לעצמו.
"תתרכז. אתה חייב להתרכז עכשיו."
ואז זה הכה בו - זה מארב.
מיכל בסכנה.

מאור ירד למטה במדרגות אל תוך הבניין הנטוש. לאט ובנחישות צעד
מטה במדרגות. הוא ראה לפניו חמישה אנשים לבושים שחור מכף רגל
ועד ראש, חמושים בחרבות. אחד מהם החזיק את מיכל שבויה בחיקו
כשחרב גדולה וחדה צמודה לגרונה. מיכל הביטה בו בעיניים מלאות
תחינה. כשעמד כך מולם, בסיטואציה הזו, הוא הבין שהוא כבר לא
ספיידרמן. עכשיו הוא כבר רובין הוד. ויש לו חץ וקשת גדולים
תלויים על הגב. הוא שולף את הקשת מעל גבו ודורך חץ אחד בביטחון
אדיר. מותח את המיתר לאחור בקלות. מכוון למטרה. כאילו הוא עושה
את זה כבר עשרות שנים.