זהו הפרק הראשון מתוך הספר "האלים הרדומים" מאת ולדימיר
פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכתה של סמדר
פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי
הדהרמה הבודהיסטית.
ספר זה עוסק ברובו באנשים רגילים לחלוטין. רוב גיבורי המקרים
שסיפרתי היו רחוקים מחיפוש רוחני או שבאותה העת חסרו להם
התכונות הדרושות לכניסה אל תוך זרם הלימוד. בשיטוטיהם בתוך
מגוון חלומות בחייהם, הם שכחו כי תודעתם היא אל שנולד מעצמו.

למרות נדודיה בסנסארה (saṃsāra) התודעה נותרת
אלוהית, ושומרת את היכולת להתפכח ולזכות להארה. לאור זאת,
אנשים שראו דברים שאינם אמיתיים, ולא הבחינו בדברים האמיתיים
עניינו אותי - כל אחד ואחת בדרך כזו או אחרת.
במשך תקופה מסוימת העברתי שיעורי מדיטציה במועדון, וכל מי שרצו
יכולים היו להצטרף. בין הבאים היו גמלאים שלא התעניינו
במדיטציה, אבל חיפשו דרך מעניינת להעביר את הזמן. חלקם אהבו
להתחכם, ובכך יצרו קשיים מסוימים בהעברת השיעורים, אך רובם
ניקרו ברוגע, ולעיתים התעוררו כדי להתבוננן בסובבים. ככלל, לא
הפרתי את שלוותם של מבקרים כאלו, וכל צד היה מרוצה. אולם, פעם
אחת מסיבה כלשהי קראתי לאחת מן הגמלאים המנמנמים בשמה:
"בֶּרְטָה!"
כאשר פניתי אליה, ברטה הזדקפה ועינייה נעשו צלולות. במשך זמן
מה היא המשיכה לשבת בשתיקה עם מבע פנים שלא הכרתי אצלה. אז היא
התחילה לדבר באופן ברור וללא חיפזון: "עכשיו קרה לי משהו בלתי
רגיל. ברגע שפנית אליי, תפיסתי של כל המתרחש כאילו התחדדה.
חשתי שאני נמצאת במקום כלשהו שמוכר לי היטב". ברטה המשיכה לשבת
ללא מאמץ ולהאזין להרצאתי, לא מוטרדת ממבטיהם הסקרנים של
המאזינים האחרים. כעבור זמן מה, עינייה נהיו כבדות, גבה
התכופף, ולקראת סוף השיעור היא ניקרה כרגיל.