היה פעם בחור אחד. בחור, או איש אפילו, לפעמים אתה מגיע לגיל
שכולם מתייחסים אליך כבר כאיש, ואתה עוד רואה את עצמך כבחור.
מה בחור, ילד, אתה חושב על עצמך, או אולי לא ילד, אבל לפחות
מישהו צעיר. איש זו מילה כזאת מבוגרת, איש זה מישהו אחראי, גבר
כזה, מבוגר כזה, כזה כמו שהיית רואה בכל מיני מבוגרים כשהיית
בן שתים עשרה, וחושב עליהם - האיש הזה הוא ככה וככה. אולי יש
לו עבודה, או שהוא נשוי, או שסתם הוא כבר לא צעיר. זה איש. ככה
היית רואה אותם, ואפילו לא היית חושב על זה יותר מידי ולא היית
מנתח, פשוט בשבילך הוא היה בקטגוריה אחרת, וזה מצחיק, כי בן
אדם חי בתוך עצמו, ובתוך העולם שלו הוא לא משתנה, ורק הסביבה
מתחלפת משנה לשנה, וגם כשהוא בן ארבעים הוא עדיין מוצא את עצמו
שומע בחדשות על גבר בן עשרים ושלוש שדרס ילדה על קורקינט,
ופתאום מבין שהגבר הזה בן עשרים ושלוש צעיר ממנו בשבע עשרה
שנה, והוא בכלל ילד וזה כל כך מצחיק ומוזר שהם קוראים לו 'גבר'
בחדשות, ומן הסתם הוא עצמו לא מסוגל לראות עצמו כגבר, לא מסוגל
להדביק לעצמו שם תואר כזה שכנראה מאוד ראוי לגילו, ונראה לו כל
כך מוזר לקרא לעצמו ככה, אבל כל העולם רואה אותו בדיוק בדרך
הזו, וכנראה שזה מה שהוא בדיוק.

אז היה פעם איש אחד, קראו לו יוסי. או אבי, או דודי, זה בכלל
לא משנה. זה יכול להיות כל אחד, אני או אתה, או כל אחד אחר
מישראל או מארץ אחרת או מכל מקום בעולם, כי הסיפור שלו כל כך
פשוט וכל כך מוכר וכל כך בסיסי, שזה בכלל לא משנה מי הוא היה
או מה הוא היה. זה יכול להיות כל אחד בכל רגע נתון. וזה בדיוק
מה שמפחיד.

יוסי בן ארבעים ושתיים, יש לו שלושה ילדים. עלמא בת ארבע עשרה,
רון בן עשר ודניאל בת חמש. הוא נשוי לגלית, אותה פגש
באוניברסיטה כשהוא היה בן עשרים וחמש ומאז הם ביחד. ההורים שלו
לחצו עליו ללכת ללמוד, וכדאי שיהיה משהו מעשי, ועדיף עוד יותר
שיהיה מקצוע בינלאומי, כי לך תדע מה יקרה לך בחיים ולאן הם
יובילו אותך, לפעמים אתה מוצא את עצמך בסיטואציות שלא חשבת
עליהן, ובכלל, תמיד טוב שיש עוד איזה קלף בכיס. אז כדאי שתלמד
רוקחות, או טכנאות מכשור רפואי, נניח טכנאי רנטגן, שיניים
אולי, כל דבר שיוכל לפתוח לך דלתות הוא רעיון טוב. אחד שהולך
ללמוד משפטים יכול לעבוד רק בארץ, אבל שיניים זה שיניים ובכל
מקום בעולם יש את הצורך בטכנאי שיניים. ותלך ללמוד עכשיו, כמה
שיותר מהר, אל תשרוף את החיים שלך עכשיו אחרי שהשתחררת מהצבא
על טיולים וקשקושים, במיוחד אחרי שנשארת עוד זמן בקבע והלכו לך
כבר שנתיים. האמת, נורא חבל שלא נשארת בצבא, אם כבר לחיות
במדינה הזאת אז רק לחתום קבע, אלה משרתים עד גיל ארבעים וחמש,
חמישים, ואז יוצאים לפנסיה מוקדמת שמסדרת להם את כל החיים.
חבל. אבל אם כבר עזבת אז אל תבזבז עוד זמן עכשיו, לך ללמוד,
ללמוד, וגם משהו פרקטי ובינלאומי. ככה הם טחנו לו את המוח והוא
ידע שהם צודקים, אבל מה לעשות שילד בן עשרים ושלוש חושב כמו
ילד בן עשרים ושלוש ורק כשהוא מתקרב לגיל של אבא שלו הוא פתאום
נזכר במה שהוא אמר לו אז, ורק אז הוא מבין, ורק אז הוא מסכים,
אבל אז כבר מאוחר מידי, אתה בעצמך כבר איש מבוגר ולא ילד.
הגלגל הזה של החיים כל כך אכזרי, אתה חושב לעצמך, אתה רץ עליו
כמו האוגר בכלוב בלי לראות קדימה ואחורה, בלי לתכנן מהלכים,
אפילו שדיברו איתך והכינו אותך והסבירו לך מליון פעם, ופתאום
אתה מוצא את עצמך איש מבוגר שכבר עשה את הבחירות המהותיות שלו
בחיים, שכשהיה בשנות העשרים שלו עלה על איזו דרך שבזמנו קרצה
לו, ולא חשב יותר מידי לאן הדרך הזו תוביל אותו, ופתאום אתה
מוצא את עצמך עשרים שנה אחרי זה במורד אותה דרך ומגלה לאן היא
הובילה אותך, אבל עכשיו כבר מאוחר מידי ואי אפשר לחזור אחורה
בזמן, והבחירות שעשית כשהיית צעיר כבר נושאות אותך למשך שארית
חייך, בין אם אתה אוהב את זה או לא, וכבר מאוחר מידי להתחרט
ולשנות מסלול, ואתה נזכר שוב ושוב שאדם חי רק פעם אחת, יש רק
מקצה אחד למירוץ הזה, ואתה כבר באמצע הדרך, כלומר, מחצית מחייך
כבר עברה, זו היתה המחצית בה אתה בונה את עצמך ומכין את המיטה,
ועכשיו אתה בחצי השני של החיים שלך, במחצית שבה אתה צריך לישון
במיטה שהצעת, והחנות למיטות וסדינים חדשים פתוחה רק למי שהוא
עוד ילד, צעיר. אתה עכשיו גבר, ותחשוב על זה מה שתחשוב,
המציאות היא המציאות וזה מה שיש. אתה נזכר בחנוך לוין, מהרהר
במוטיב ההחמצה שחוזר אצלו כמעט בכל מחזה, מהרהר על ההחמצה
הפרטית שלך קצת, מבין שאין לך מה לעשות עם זה, מדחיק את העניין
והולך לאכול פיתה עם חומוס ונקניק מעל הכיור, לפני שתשקע
בדיכאון ובהבנה שהחיים שלך הלכו סופית ושאתה על אוטו-פיילוט,
שאתה רק מחזיק בהגה של ספינת חייך בכדי לשמור אותה יציבה ושלא
תטלטל, אבל מסלול השיט כבר סגור וקבוע, ולך אין את היכולת
לשלוט בו. אתה מנגב עם האצבע את הטחינה שנוזלת לך על הסנטר
ושוטף אותה במי הברז. אחר כך אתה מפליץ והולך לישון.

הוא למד ספרות בגילמן. זה מה שמשך אותו אז, כשהיה בגיל הזה.
הוא אהב לקרוא וגם היה כותב סיפורים למגירה, והיה חי בתוך
פנטזיה אינסופית שבה הכל אפשרי והחיים זה קסם מתמשך
ואינפנטילי. הוא קיבל את מרקז לבר מצווה ומשם התאהב. הוא קרא
את פרק, את קאמי, סאראמאגו, גוגול. קלאסיקות של דוסטוייבסקי
שהוא פחות התחבר אליהן, וגם ישראלים, גרוסמן, יהונתן גפן, עמוס
עוז, מאיר שלו. החדר שלו היה עמוס בספרים, אגאתה כריסטי וסטפן
קינג ואפרים קישון ורות רנדל ועוד המון, המון, המון. הוא טפס
טרמפים עם דאגלאס אדמס ואכל תפוחים רקובים עם קושינסקי וריסק
גולגולת של תינוק על חומת הגטו עם ק.צטניק ובישל מוח אדם חי עם
תומאס האריס וברח בחושך ולאור הלהבות עם גולדינג. ואז היה
לאונרד כהן ששר שירה ודוד אבידן שקרץ לו בשובבות ונתן אלתרמן
שהיה עמוד תווך בארון הספרים. ואם אתה קורא, אז אתה גם כותב,
ואם אתה גם כותב, אתה הולך ללמוד ספרות. כי זה מדבר אליך, כי
זה מי שאתה, כי זה מה שאתה רוצה, וזה מה שעושה לך טוב. וזה מה
שהוא למד.

בקפיטריה של האוניברסיטה הוא פגש באחת ההפסקות את גלית, והם
התחילו לדבר, ואחר כך לצחוק, ואחר כך לצאת, ואז הם התנשקו,
ואחר כך הם שכבו, וגם עברו לגור ביחד, ואחרי כמה זמן הם התחתנו
והוא שבר את הכוס וכתב כתובה נדיבה מידי, ואז הם לקחו משכנתא
כי בהתחלה הם עוד גרו אצל ההורים ואז בדירה שכורה, וחתמו אותה
בצורה של משקולת ענקית על הצוואר ושלושת אלפים שקל לחודש למשך
שלושים שנה, ואפילו עשו את זה עם חיוך, ואז עם נשיקה, ואז עם
מימוש אהבה וזוגיות ותקווה ולבבות ילדותיות על תקרת החדר
וקימוט סדינים, ואז כבר נולדה עלמא ואחרי כמה שנים בא רון ואז
אחרי כמה זמן הם הביאו גם את דניאל. והכל קרה במין רצף מתמשך
ומהיר, כמו שרשרת אירועים שבה חוליה מובילה לחוליה ולא ניתן
עוד להפריד בין החוליות ולגלות היכן ההתחלה והיכן הסוף, וכל מה
שנשאר בידך לאחר שאתה בוחן וסורק את השרשרת הזו היא מחרוזת
אינסופית של מאורעות השזורים זה בזה, בלתי ניתנים להפרדה או
לבחינה כיחידות נפרדות, כי אירועי חייך אינם מתרחשים ברצף
לינארי, אלא דווקא בהתהוות מקבילה, לפעמים חופפת, לפעמים מתחיל
אירוע וזה נגמר, לפעמים נמשכת לה סאגה אחת כשהשניה בהתהוות,
ואתה מוקף מכל מקום ומכל עבר בסחף אירועים ומאורעות וקשיים
וכשלים ואנשים ורצונות וצרכים ומחויבויות, ואינך עוצר לרגע
בתוך הסחף האינסופי של חייך להרהר ולבחון כל נקודה ונקודה
לעומקה, את טיבה ואת מהלכיה, מאין היא מגיעה ולאן היא מושכת,
וכבר אתה אבוד בין המשכנתא לבכי הילדה והמשימות בעבודה ודרישות
המנהל בבית הספר בו אתה מלמד, או מנסה לפחות ללמד ילדים
משועממים בני שש עשרה על אופליה ומשמעותה בין שאר הדמויות
האחרות במחזה, בין הריבים עם אישתך ואירועי פורים בגן הילדים,
בין ההליכה על חבל דק של חישוב זהיר ומדוקדק בהוצאות מול
הכנסות במדינה יקרה מידי שבה יוקר המחיה הולך ודוחק אותך לפינה
לבין טיפולים שנתיים לרכב, חוב לביטוח לאומי שצץ פתאום ותשלום
חשבון החשמל, טיפול בדניאל שלא מצליחה להחזיק בעפרון כראוי
וזקוקה כנראה להדרכה וריפוי בעיסוק וחוסר הרצון של עלמא להשקיע
בלימודים, טיפולי שיניים לרון שכנראה יזדקק לגשר ועלמא ששברה
את הרגל כשהחליקה בריצה בבית הספר ונסיונותיך הנואשים לקיים
יחסי מין אחת לשלושה חודשים במקרה הטוב עם אשתך, וזאת גם בשקט,
בחושך גמור, אחרי שהילדים ישנים או לא בבית, כשאתם לא עייפים
או לא רבתם, כשאין לכם פגישה בעבודה בבוקר או שיעור חשוב
להעביר, ואז אתה גומר במין שפריץ רדום, מנגב את עצמך בזמן שהיא
מסתובבת אל הקיר, מסדר את הכרית והולך לישון, כי בעוד כמה שעות
יתחיל כל הטירוף מההתחלה. וכבר אתה בן ארבעים ושתיים, נושק
לשלוש ולא שמת לב, וכשאתה שם לב פתאום, אז כבר מאוחר מידי ואתה
מדדה בייאוש על מדרון חייך.

הימים קצרים, קצרים מידי. נוזלים זה אל תוך זה. שנה רודפת שנה
והנה דניאל עולה עוד מעט לכיתה א'. אתה חי את חייך במין מרדף
מסויט, מנסה ללא תועלת להשלים פערים, לעמוד במשימות. אתה חי
בתוך ערימה אינסופית של דברים שצריך לעשות, מסמן V ומוחק את
המשימות שהשלמת, בזמן שאחרות מתווספות בתחתית הרשימה. אתה מנקר
בפקק. מישהו צופר מאחור. הראש שלך דופק לקול אוושת המזגן.
ברדיו שוב דנים בבחירות המתקרבות. מישהו שאל אותך בעבודה למי
אתה מתכוון להצביע. אתה לא זוכר אפילו את שמות המועמדים. זה לא
מעניין אותך. כך או כך תהיה תקוע בפקק, כך או כך תקיז דם בכדי
לגמור את החודש, כך או כך תסיים את הערב מול מסך הטלויזיה עם
יד בתחתונים, מביט בעיניים בוהות באיזו תכנית ריאליטי שבה
מתחרים בהכנת מאכלים שמעולם לא טעמת וגם לא תטעם. לפעמים דניאל
נרדמת קצת יותר מוקדם, ורון ועלמא בחדרים שלהם, משחקים במשהו
או עושים שיעורים, ואתה שוקל לצאת מהבית וללכת קצת לכיוון הים.
אתה יושב על הכורסא ומדמיין את עצמך על הטיילת בחושך, הגלים
מכים בשובר הגלים מרחוק ברחש מרגיע, אין איש מלבדך על החוף.
אתה מדמיין כיצד אתה חולץ נעליים ופוסע על החול הרך, מסוגל
לחוש בלחלוחית שבחול, את ריח המלח באויר. רוח נעימה נושבת על
פניך. אתה מפנה את עיניך אל הכוכבים. הגלים באים והולכים בקצב
קבוע, מידי פעם מנצנצת ספינה באופק החשוך. אתה מוציא מכיסך
קופסת סיגריות, מכניס אחת לפיך, מדליק, נושם לעומק הריאות
ומשחרר את העשן הלבן אל חושך הלילה. הכל שקט. מסביב סגרו את כל
החנויות, ותאורת הרחוב כבתה או שהצטמצמה לאור חיוור ונעים.
הירח מאיר בהילה שקופה. אתה מביט בו ורואה את המכתשים הכהים.
הוא כמעט מלא הלילה, ברור מאוד באויר הצלול. מסביב, הכוכבים
זוהרים. אתה נזכר בתקופת ילדותך, כאשר היית יוצא לטיולי שטח עם
אביך ומאוחר יותר עם חבריך בתנועת הנוער. אתה נזכר כיצד הייתם
מצטנפים בשקי השינה, מנסים להתקרב אל אש המדורה ויחד עם זאת
שומרים ממנה מרחק בטוח, פן ייחרך השק"ש. אתה נזכר כיצד היית
קופא בלילות במדבר ליללות התנים, אתה נזכר כיצד היית מצונף
כזחל בגולם ורק פניך גלויות לאויר העולם, לבוש בתוך שק השינה
בשתי חולצות חמות, גטקעס מתחת למכנסי הג'ינס, צעיף ושלושה
זוגות גרביים. ראשך היה עטוף בכובע גרב או בחם-צוואר. פיך נפתח
ושחרר אד חמים אל האוויר הקפוא. היו אלו אותם הכוכבים אשר
ניצתו מעליך, אותם הכוכבים אשר מלווים אותך בהליכתך כעת אל מול
הים. היו אלו אותם הכוכבים, אשר נשארו כשהיו במשך מליוני שנים,
שאת שמותיהם ושמות מערכותיהם זכרת כשהיית בן ארבע עשרה, מידע
שאבד מזמן מראשך לנוכח שאון שגרת החיים. יש לך ילדה באותו
הגיל, והיית לוקח אותה אל המדבר ומסביר לה על מערכות הכוכבים
ומיקומם בשמיים לו רק היית זוכר. אתה חוזר אל הלילה שבו לנת
לראשונה תחת כיפת השמיים, אתה זוכר היטב את הפליאה שעלתה בך
למראה המרבד המנצנץ שנפרש מעליך וחושב על עלמא אשר לא תמצא
קמצוץ עניין בכוכבים או בגרמי השמיים, אלא אם זה מצטלם טוב
לאינסטגרם ויכול להוסיף לה עוקבים. הדור של היום איננו כמו
פעם, כשהיינו ילדים ושיחקנו בחוץ, כשהיינו מגלים צבים בבריכה,
כשהיינו מכינים צ'יפסים משיחי מלוח, כשהיינו מכירים את עצי
השיטה וידענו לנווט במפות בטיפוס על ההר ולקרא במצפן ולזהות
עקבות איילה או גללים של צבי. כמו מליון שנה חלפו מאז, והעולם
השתנה אבל הכוכבים לא. הנה אתה שוב, גבר בן ארבעים ושתיים,
יושב על כורסת הסלון וחושב על הים, וברקע קוראת מהתרגשות אחת
המועמדות שניצחה בהכנת פסטה ברוטב ראגו. ידך מגששת תחת
התחתונים בעצלתיים ואתה מפנה ראשך לראות אם יש מישהו בסביבה.
אין אף אחד, שקט בבית. גלית ודניאל ישנות, רון ועלמא בחדרים
שלהם. אתה מאונן על חצי זקפה באיבר עייף והים ממשיך ללחוש ללא
הרף. אתה מניח את ראשך בלאות על משענת הכורסא ומועד אל השינה
האילמת.

עכשיו הוא יושב בחדר המורים בשעת ההפסקה. לפניו מונחת כוס קפה
והראש שלו הולם. מבטו קבוע על שעון הקיר העגול למולו. אומרים
שכאשר אדם עוקב אחר תזוזת המחוגים הם ממאנים להתקדם. הטריק הזה
לא עובד לו עכשיו, נראה כי דווקא כעת זרועות השעון ממהרות
לנוע. שוב תגמר ההפסקה בעוד עשר דקות, ושוב הוא ידדה אל חדר
הכיתה של י"א 3, בידו האחת תיק הלימוד ובידו השניה כוס הקפה.
שוב הוא יפתח את הדלת לקול קריאות המחבלים שבפנים. שוב הוא
יורה להם להתיישב במקומם, וקולו ייבלע בתוך השאון שבחדר.
בשיעור שעבר רועי קם מהכסא שלו באמצע השיעור וזרק את המחברת של
אריאל מחוץ לחלון. אחר כך כבר היה בלתי אפשרי להעביר את
השיעור. אריאל קפץ על רועי והתחיל לבעוט בו. כל הכיתה קמה על
רגליה, חלקם מצטרפים, חלקם שואגים בהתלהבות, חלקם מנסים
להפריד. הכיסאות קרסו אל הרצפה, מחברות וספרים ועפרונות היו
פזורים לכל עבר. הוא הביט במהומה ושקל אם לצאת אל חדר המורים
או לקפוץ מבעד החלון. לבסוף יצא בראש שפוף והלך לחפש את המנהל.
בסופו של היום נאלץ לאזור את כל כוחותיו ולהתקשר להורים של
אריאל ושל רועי לבירור העניין. אחר כך נפנה לעבור על המבחנים
של י"ב 2. הוא הביט בשעון הקיר. נותרו לו עוד שבע דקות. הוא
נשף על שפת הכוס מבלי להסיר את עיניו מן המחוגים האצים. לאחר
עוד שתי דקות הצטרפו אל השולחן מורים נוספים והחלו בשיחה על
משחק כדורגל זה או אחר. לפחות היה לו נדמה שזה היה מה שדיברו
עליו. אולי זה היה על פוליטיקה, ואחר כך עברו לרכילות על כיתה
י"א 1. נראה שכולם מרותקים לשיחה, בייחוד הספרנית החדשה
שהצטרפה לפני חודש לצוות בית הספר. עיניו קפצו מן השעון אליה
ובחזרה, כבתנועת מטוטלת. ניכר בה שהיא לחוצה ומהססת. היא
הצטרפה לצוות ותיק, היא החדשה בחבורה. עליה להוכיח את עצמה,
להכיר את הנפשות הפועלות, להכיר את הכיתות, את התלמידים, את
הווי בית הספר, את רוח הלימוד, את האווירה הכללית ששוררת במוסד
החינוכי הזה. היא משלבת את רגליה ורוכנת קדימה בעודה לוגמת מן
הספל, קפה נמס על חלב סויה. כמה עצוב, הוא מהרהר בליבו, להיות
החדש שמנסה להיות חלק, לא להיוותר בחוץ, להיות עם כולם, לא
להיות בודדה. להיות חלק ממה, בדיוק? האם אנחנו בכלל חלק ממשהו,
האם אנחנו משפחה אחת גדולה של מורים ומורות, וכולנו כאן למען
חינוך הדור הצעיר, האם מטרה אחת לנו, שפה משותפת, ראש אחד,
אינטרס זהה? או שכל אחד על השולחן הזה משחק את המשחק במשך כמה
שעות ביום, בעודו משתדל לשכוח את עצמו ואת חייו הריקניים, אשר
אליהם הוא שב בסוף יום העבודה בחוסר חשק מוחלט? האם הם בכלל
מבינים עד כמה ריקים הם, האם הם קולטים בראשם החלול, במוחם
הדק, עד כמה נבובים חייהם ועד כמה חסרי מעוף, עד כמה הם קבורים
בין י"א 2 ל-י' 1, ואין שום חומר למלא את החלל שעומד בין לבין?
ספק רב שהדבר עלה במוחם. הוא רואה כיצד הם מתמלאים סיפוק מצפיה
בתכניות ריאליטי ונסיעה לטורקיה פעם בשנה ובילוי בקניון הזהב
ומנת שווארמה על המדרכה, כמו זיון חפוז בעמידה בחצר. לפעמים
הוא היה רוצה להיות מסוגל לכך, להסתפק בחלול, להתפעל מן העטיפה
הריקה, להתענג על הנמוך, להינות מן הטמטום. לפעמים הוא חושב
עליהם, מרפדים את חשבון האינסטגרם שלהם בתמונות של ילדיהם
מלקקים גלידה או בסרטונים מארוחת החג. בתמונות הם קורנים,
עיניהם נטולות ברק. דבר אינו מסתתר מאחורי העיניים החלולות.
הוא מביט אל תוך עיניהם בתמונה, מתמקד בפיקסלים המרצדים, ורואה
את החושך שבמעבה הגולגולת. לפעמים מתחשק לו להדליק שם איזה
אור. למשוך בחוט, ולהציף את המוח הרדום במעט מחשבה. ואפילו לא
במחשבה, גם טיפת מודעות עצמית היתה מבורכת. הם מחייכים בתמונות
בגיחוכים מופרזים, אך מה מתרחש בליבם פנימה? הבדידות מכרסמת
כמו עכברוש גדול ורעב, הוא מהרהר לעצמו. הבדידות. היא נוגסת אט
אט בבשר, חודרת אל העצמות, ממלאה את ליבך בקור ובחלל שחור
ואינסופי, בו אתה מוצא את עצמך לבדך בין סבך האנשים שבחייך,
כמו מתוך איזה אלבום של פינק פלויד או של רוברט ואייט. אתה
רואה אותם בעבודה, ברחוב, בתור לסופרמרקט, אתה פוגש את המוכר
במכולת שאתה מכיר כבר שלושים שנה, שהיית אצלו בברית של האחיין
שלו והוא מספר לך על טיול מאורגן שהוא עשה לגיאורגיה. אתה אוכל
עם אשתך ארוחת ערב בשתיקה, יושב עם חבר בבית קפה ומביט בשמיים
בעוד שניכם לוגמים מן הספלים בדממה. אתה מוקף אנשים, חברים,
אוהבים, משפחה, אין רגע ביום בו אתה מוצא את עצמך לבד, מלבד
אותן עשר דקות שבהן אתה מחרבן, אתה מוקף בהם בכל רגע ורגע,
ובכל זאת נותר לבדך בין גלי מחשבותיך שנעים זה אחר זה בתנועה
אינסופית וברעש עצום. אין אדם אשר ניתן לפתוח בפניו את סגור
ליבך, ואין אשר פותח בפניך את סגור ליבו. כולם מחייכים
באינסטגרם, בפייסבוק, בתכניות הריאליטי, הפאבים עמוסים באנשים
צוחקים, העיניים כבויות, הפה מלהג בצחוק בהמי. הבדידות פושה
בבשר ומזהמת את המוח, את הלב, את המחשבות. היא חודרת אל
החלומות השקטים בלילה ורועמת בזמן ההליכה ברחוב. היא מכה שוב
ושוב על דלתות ליבך בכל פעם שאתה משוחח עם איש. שוב דיברתם
פוליטיקה, שוב סיפר על מסיבת יום ההולדת של בנו. "מה שלומך?",
"יותר טוב מזה נשתגע". וואלה. יענו, לא יכול להיות יותר טוב.
"כן, גם אצלי", אתה עונה לו. הכל אחלה. סבבה. יופי. לחיצת
ידיים, טפיחה על הכתף, כל אחד לדרכו. הבדידות היא גורם המוות
מספר אחד בעולם המודרני. הוא מביט בבחורה החדשה. הכמיהה למגע
אנושי ניכרת בעיניה. היא משתוקקת להיות שייכת, להיות חלק
ממשהו. לא משנה ממה, אבל להיות חלק. להרגיש אחת מכולם, ויחד עם
זאת לא עוד אטב בסלסילת האטבים בארון השירות. 'להיות אחד
ממליון או אחד למליון', אמרו החברים של נטאשה. מחשבותיו ברחו
והתפזרו לכל עבר, והנה הוא נטש מבלי משים את זרועות השעון.
הצלצול חרך את מחשבותיו. הוא לגם עוד לגימה מן הקפה, וקם על
רגליו בעודו אוסף את התיק. היתה זו תחילתה של השעה השניה.
ובסופה ימשיך היום כבכל יום אחר, אל עבר מחר ידוע מראש וקבוע.

אתה חוזר מקופת החולים. לפני חצי שנה כבר הגשתם את הטפסים
לרישום של דניאל לטיפולים של ריפוי בעיסוק, ועוד לא קיבלתם
תשובה. בינתיים הילדה לא יודעת להחזיק עפרון, או מספריים, או
מזלג. הפערים גדלים בינה לבין הילדים האחרים בגן. עוד רגע היא
אמורה לעלות לכיתה א'. אם הגננת תאשר. אחרת, היא תצטרך להשאר
עוד שנה בגן. אתה מפחד לחשוב מה זה יעשה לבטחון העצמי שלה.
הילדה שלא מסוגלת לגזור עיגול במספריים נשארת מאחור וצופה
בחבריה ממשיכים במסלול חייהם שהותווה עבורם מראש. היא עומדת
וכמו מנופפת בידה הקטנה אל מול הדמויות המוכרות הממהרות הלאה,
המתרחקות, מטשטשות והולכות, קטנות ונעלמות, נותרת לבדה על קו
הסיום אשר אך היא לא הורשתה לחצות, על סף הארץ המובטחת אשר רק
היא לא באה בה, ממשיכה לעוד סיבוב במסלול הריצה בגן חובה,
מוקפת בילדים חדשים, אלה אשר הביטה בהם במשך השנה החולפת במין
התנשאות גאוותנית, כבתינוקות, הם בטרום-חובה והיא כבר בחובה,
והנה הם התקדמו אל המשבצת שלה, והיא דורכת באותו המקום. לא
נורא, אתה רוצה לומר לה, ממש אין דבר. החיים הם לא שלך ממילא,
את רק פוסעת באותה הדרך אשר נסללה עבורך דורות לפני שנולדת, זו
רק תחושה של התקדמות, אילוזיה. הנה את בגן חובה, ומתקדמת לכיתה
א', ואז יסודי, וחטיבה, ותיכון. איזה יופי, עשית בגרות, ואז
תלכי לצבא, ואחר כך תעשי תואר, תתחתני ותלדי שניים-שלושה ילדים
ותיפלטי גם את אל מעגל העבודה והעבדות, אל מירוץ החיים, אותו
המירוץ שאבא שלך נטחן בו יום יום עד דק, עד שכבר לא יהיה לו
כוח, עד שיסיים גם את השלב הזה וייצא לפנסיה, גם זה בשלב מאוד
קבוע וידוע מראש ובגיל מאוד ספציפי, שבו כבר לא משנה אם נשארת
עוד שנה בגן או שאת יודעת לחתוך במספריים, ואז - שלווה ברוכה
בדמות דממה אילמת, תשמטי ממרוץ החיים אל תוך ריק גדול ודומם,
ותמתיני, כמו שאביך ימתין, כמו כל אדם אחר בבואו בשערי הזקנה,
למותך. כך יעברו עלייך חייך. ואת תעברי אותם באותה הבדידות שבו
עובר אותם אביך וכל אדם אחר, וככל שתגדלי תביני את עוצמת השקר,
האשליה שעל פיה כולנו חיים, כשאנו ממאנים להאמין שאנחנו לבד
בעולם הזה, לבד, לבד רצים במעגל, חוזרים ורצים וחוזרים שוב
ושוב באותו מסלול קבוע שלפנינו רצו כבר מאות מליונים ואחרינו
ירוצו עוד כמה. ככל שתגדלי תביני עד כמה את מוקפת באנשים,
בחברייך, קרובייך, ילדייך, בעלך והורייך, קולגות לעבודה
והמכרים מסביבך, וכולם מברכים בוקר טוב ושנה טובה וכולם אוהבים
ושולחים ברכה לחג או סלסלה ליום הולדת וכולם רושמים צ'ק בכניסה
לחתונה או לאירוע אחר וכולם חוזרים לבד הביתה ומשאירים אותך
שוב, בסוף היום, בלילה, בחושך, תחת השמיכה, לבד. בסופו של דבר
זו את שצריכה להתמודד עם בעיותייך, עם הלבטים בראשך, עם
מחשבותייך. שם, עמוק בתוך ראשך, עמוק בליבך, אין איש גר. רק
את. איש אינו מעז להכנס בשערי נפשך ואיש אינו חפץ בכך גם. איש
איש מתכנס ככל שמתקדם גילו בתוך עצמו, איש איש בתוך עולמו חי.
ואת תגלי כפי שמגלה כל אדם בשלב זה או אחר, עד כמה בודדה את
בתוך ההמון. שם יתרסקו חייך. שם יתרסקו התקוות. שם תתנפץ
האשליה. שם תאבד המוטיבציה, והרצון, והמחשבה הנאיבית שחייך
שווים כלל משהו או שאת מיוחדת בכלל, שונה מהכלל, מיוחדת במינך,
שם תנחת עלייך ההבנה שחייך אינם שלך, שרצת לחינם, שזו יכלה
להיות כל אחת אחרת שרצה באותו המקום ומבצעת את אותם הצעדים,
שאין כל חותם להשאיר לאחר לכתך, שאין בך שום דבר מיוחד, שאיש
לא יחפש אותך ושאינך המגדלור בלילו החשוך של אף אדם. אל תמהרי
לעבור לשלב הבא, אתה רוצה לומר לה, תני עוד שנה בגן, תרמי את
המערכת, תערימי עליה מעט, תמשכי עוד רגע בשלב שכבר סיימת
ובמקום שבו את כבר לא אמורה להיות. כי אחר כך זה לא חוזר. אחר
כך זה רץ קדימה, כמו מכונית שטסה אל עבר קיר הבטון, ואת תשבי,
כמו אביך, בכיסא הנהג, ידייך קשורות ורק עינייך, כמו איזו סצנה
מהתפוז המכני, יצפו בקיר המתקרב, מחכות להתנגשות הצפויה. אתה
חושב על הדברים האלה ורוצה לומר לה אותם, אבל כמובן שלא תאמר.
האשליה הזו קריטית להמשך חייה. אתה משקר לה שהיא מיוחדת, משקר
לה שיש לה חברים, משקר לה שכולם כאן בשבילה. אוי ואבוי לך אם
תגיד לה את האמת, אם תחשוף בפניה את הריק שמסתתר מאחורי
הווילון. היא אפילו עוד לא יודעת שיש וילון. אתה לא אומר לה,
ואתה משקר לה, וכל דורותי צריכה להאמין שמאחורי הווילון יושב
קוסם שיחזיר אותה הביתה. וכל דורותי צריכה להסיט את הווילון
הזה בעצמה, אחרי שאזרה די אומץ ובגרות וכוח להמשיך הלאה לאחר
שהתנפץ עולמה. בבסיסה היא יודעת, אתה חושב לעצמך. בבסיסו, כל
אדם יודע את הדברים האלו מן היום שהוא נולד. לכל אדם יש מנגנון
פנימי, כנראה, מכני, גנטי, ביולוגי, משהו, שאומר לו מתי הוא
בשל להסיט את הווילון ולהתנפץ, ויחד עם זאת, להיות מספיק חזק
ולהמשיך לעמוד על רגליו בתוך הבדידות. אתה לא אומר לה את
הדברים ולא תאמר לה גם. אתה משקר אל תוך עיניה הגדולות ומנשק
את פיה הקטן. אתה מלטף את ראשה. אתה דוחק אותה אל תוך החזה
שלך, מקיף אותה, מגונן עליה. יום אחד היא תדע. המחשבות טסות
בראשך ומכות על דפנות הגולגולת, והנה כבר הגעת הביתה והתיישבת
על האסלה ושחררת לעולם את מרור חייך, ואתה נותן עוד איזה דקה
של שקט לפני שאתה יוצא. ידך האחת לופתת את הזין. היד השניה על
הביצים. אתה עוצם את העיניים וחושב על הספרנית הזאת, החדשה.
איך קוראים לה, נועה, נועם, משהו כזה. היא צעירה, יש לה תחת
מוצק. היא הגיעה בלי חזיה היום לעבודה והפטמות שלה בלטו מתחת
לחולצה. יש לה שדיים מוצקים. השדיים של גלית נוזלים בין
האצבעות בגיל ארבעים ואחרי שלוש לידות. יש לך פטמות שבולטות
מתחת לחולצה שלך. יש לך תחת מושלם. עגול. את הולכת במסדרון. את
מסדרת את מריצת הספרים. את מתכופפת להרים ספר שנפל. את עומדת
על קצות אצבעותייך לנעול את המנעול העליון של דלת הספריה בסוף
היום. את מחייכת כשאני יוצא מבית הספר בדרך לקופת החולים ואומר
לך להתראות, את מנפנפת טיפה בידך. האצבעות שלך ארוכות. דקות.
עדינות. הנה את נוגעת לי בזין עם האצבעות האלו. את מוצצת לי עם
השפתיים שלך, הלחות. הן לא סדוקות. לא יבשות. מלאות. מלאות
חיים. את מביטה בי בעינייך. הן חומות. את מתיישבת עלי עם התחת
שלך. אני נוגע בך מתחת לחולצה, נושך את צווארך מאחור. אני לוחץ
עלייך כמו שאני לוחץ על הזין שלי, כמו שלוחצים על תפוז. התפוז
הוא אני. אני מתפוצץ ומתיז רסס. מנגב בנייר. יוצא מן השירותים.
ממשיך בחיי.

ומה הם חיי? אוסף של אירועים בתפזורת, אוסף של אנשים ממהרים,
מכאן לשם ומשם לפה, אומרים שלום ומסתלקים. האם זו הכוונה,
לחיות? האם לחיות הוא לחוות, או להיגרר יום אחר יום באותו הבוץ
העיקש של השגרה? האם אני חי, או שסתם אני ער? האם אני ער בכלל?
חצי חיים עברו ואיפה הם, מחשב בזהירות. כמה עוד נותר לבן אדם
לחיות - כך לפי שלמה ארצי. חצי חיים עברו ואיפה הם. מחשב
בזהירות. ואמנם הזהירות ראויה כאן. שהלא, אחרת תתרסק, תתפרק.
אבל אין מה לעשות והמציאות זה המציאות, ומה שיש זה מה שיש,
ואכן עברו להם חצי חיים. כמה עוד נותר לבן אדם לחיות? אז לך
תחיה, קיבינימט, תחיה. ואם אתה קורא לרוטינה האינסופית הזאת של
ללכת לעבודה-לחזור הביתה-לאכול-לחרבן-ולישון חיים, אז תחיה את
זה. ואם אתה רואה, כמוני, שאתה רק חולף בתוך החיים של עצמך,
עובר אורח ותו לא, אז תתחיל לחיות. קח את המושכות מכאן. אמנם
עברו חצי חיים, אך החצי השני עוד ממתין לך. לך תחיה אותו. לך
סע לטיול. תעשה סקי. לך תזיין. תירשם לקבוצות לרכיבת אופני
שטח, צא למסע ג'יפים במרוקו. לך שב עד שלוש בבוקר עם בקבוק
בירה על גג הבניין ותביט בכוכבים, במטוס המפלח את חשכת הליל.
תפסע על החול הקריר על שפת הים. מכנסיים קצרים, חולצת הוואי,
משקפי שמש. סע למקסיקו, תשתה סנגריה, תאכל קסדייה. שב במועדון
ג'אז ותעשן סיגריה עם בירה. לך תישן באוהל על ראש איזה הר
ותקרא ספר באור המדורה ותצרח את הריאות שלך אל תוך הדממה של
המדבר, ותביט בשמש המלחכת את האופק, ותשתוק ותבלע אותה אל תוך
עצמך ותהיה עם עצמך בעולם. תחייה. הנה היא באה, מתיישבת מולי
על השולחן בחדר המורים. היא מניחה את הכוס על השולחן ואנחנו
מתחילים לדבר. השפתיים שלה נעות ואני מחייך אליה. עדיין עומד
על ההר, השמש צובעת את השמים בסגול וורוד, העננים דקים ונעימים
מעלי. אני אומר לה משהו, והיא צוחקת. השחפים מרחפים מעל הגלים.
כבר תקופה שיוצא לנו לשבת ככה, לפעמים היא באה, לפעמים אני.
לפעמים יושבים עם עוד אנשים. אין לי כוונות כלפיה, היא עוד
ילדה. צעירה מאוד. אבל יש לה משהו בעיניים שאני אוהב. תמימות
כזאת, רכות, נאיביות, מה המילה? בתוליות. תקווה. קשה לשים את
האצבע על המינוח הנכון. משהו התחלתי, משהו חדש. משהו שעוד לא
נהרס, שעוד לא נטעם, שעוד לא הזדקן, שעוד לא התנפץ, שעוד לא
נסדק, שעוד לא התקלקל, שעוד לא איבד תקווה, שעוד לא הבין, משהו
שעוד נמצא בתהליך התהוות, עיניים של מישהי שעוד טועמת מהחיים,
שעוד לא עמדה על טיבם, שעוד חיה. זאת המילה. יש משהו חי
בעיניה. אתה מדבר אליה ממרום שנותיך ומתחתית תקוותיך ומקשיב
לה, לפעמים מייעץ, כשהיא מספרת לך שהיה לה ויכוח עם המנהל או
ריב עם החבר שלה. שניהם ילדים, בני עשרים ושבע, עוד מעט יעברו
לגור ביחד. היא מתכננת עבורו טיול בחו"ל ליום ההולדת שלו. אתה
בולע את המילים, מנסה להיזכר איפה היית בגיל הזה. בדיוק פגשת
את גלית. גם אתם התאהבתם, ואחר כך... זה היה תחילת הסוף. גם
את, ילדה צחקנית שיושבת מולי, מתחילה את הסוף שלך עוד מעט.
עכשיו העיניים שלך עוד חיות, האודם על שפתייך מייפה אותך עוד
יותר אך אינו נחוץ, העור שלך חלק גם בלי האיפור. גם את מלאת
תקוות וחלומות ותכניות כעת, ועינייך נשואות אל על, אל פסגת ההר
הנפלא הזה שעליו את מטפסת עם החבר שלך, ואינך יודעת, שכאשר
תגיעי אל הפסגה לא תוכלי להשאר שם לפרק זמן ארוך מידי. לאחר
זמן מתחילה הירידה, ולפנייך פרושה התהום. אז אני מקשיב לה,
ואני מחייך, והחיוך שלי ספק מגיע ממנה ספק מעצמי, אני מוצא את
עצמי נהנה להקשיב לאדם שמדבר איתי בפעם הראשונה מזה - -
יובלות. היא מדברת מהלב. ללא מסכות. ללא שקרים, ללא נסיונות
להסתיר. אמיתית. מתי דיברת עם מישהו אמיתי לאחרונה? והיא
מחייכת, ואתה קורץ לה. שניכם צוחקים, כי סיפרת בדיחה על יועצת
בית הספר. היא חושפת בפניך את עולמה. אתה מספר לה מעט על עצמך
גם כן, אבל לא רוצה להרוס. לא רוצה לשפוך יותר מידי רעל אל
התבשיל הריחני של צעירותה. תחת זאת, אתה מתבל בבדיחה פשוטה
מבית היוצר של המבוגר מלומד הנסיון. שניכם צוחקים, מביטים זה
בעיני זו. עיניה עמוקות, שחורות, מלאות פליאה. מה היא רואה
בעיניך? האם היא רואה את המשבר? האם היא יודעת לזהותו? בעיניה,
הכל פתיר. עם הזמן אתם נעשים ידידים, מוצאים מפלט מזוהמת
האנשים סביבכם. היא מספרת לך ואתה מספר גם כן. היא נפרדה מהחבר
שלה ואתה עומד לצידה. אתה שואל איך היא מרגישה. האם היא בודדה?
האם קשה לה? לא קשה, היא אומרת, רק מעצבן אותה שהוא לא מפסיק
להתקשר. היא לא יודעת איך היא יכלה בכלל להיות איתו מלכתחילה,
כזה פסיכופט. היא לא עונה לו, ומחקה אותו מהפייסבוק שלה, אבל
הוא עדיין שולח הודעות. אתה מהנהן, מתחבר לסיטואציה. אתה אומר
לה, תתקשרי אלי אם קשה לך או אם את צריכה מישהו לדבר איתו. אני
תמיד כאן, אם את צריכה אוזן קשבת. אתה מתכוון לכל מילה שאתה
אומר, שום דבר לא יוצא ממך סתם. אתה גם לא חושב כלום מעבר,
באמת מתכוון למה שאתה אומר. רוצה להיות לה דמות תומכת, אתה
מכיר את המשברים האלו מעברך. גם אתה עברת מספר משברים בחייך,
שברונות לב. באיזשהו מקום, אתה מתגעגע למשברים האלו. לא
למשברים, אלא לתחושה. או יותר נכון, מתגעגע להרגיש. לחוש.
להרגיש משהו אמיתי באמת, כשאירוע כלשהו תופס אותך ומנענע את
עולמך מן היסוד, שומט את הקרקע מתחת לרגליך ומרסק אותך עד עפר,
כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם ואין עוד דבר מלבדו. באיזשהו
מקום אתה מתגעגע ליכולת הזו, להרגיש, לחוות את הכאב עד תום,
ככה, כמו כשהיית בגילה, כשאתה עוד חי את עצמך ולא את סביבתך,
כשאתה חי את חייך ולא את שגרת חייך, כשאתה מחובר לעצמך,
והדברים שקורים לך באמת קורים לך, וכשאתה מועד במעלה הטיפוס על
ההר, אתה באמת מרגיש את זה. אתה אומר לה, אני כאן בשבילך. אל
תהססי לפנות אלי. ואתה מתכוון לזה. ומי כאן בשבילך? גם אתה
צריך איזה סבא שתוכל לדבר איתו, להתייעץ, מישהו עוד יותר מבוגר
ממך לספר לו איך אתה מרגיש, להביט בו בעיניים של ילד ולמצוא
בעיניו את ההבנה, את הידיעה, את הבגרות, את הבטחון והשלווה של
אריה קרבות ותיק ומנוסה, מישהו שתוכל לשאוב ממנו כוח ובטחון,
מישהו בעל עיניים כבויות יותר משלך, ואתה תטעה לחשוב שעיניו
כבויות כיוון ששום דבר לא עובד עליו יותר ובגלל שהוא טעם כבר
מכל הטריקים וחווה כבר את כל הסיטואציות, אבל למעשה העיניים
שלו כבויות כי הן משקפות את נשמתו, שמתה מזמן. גם אתה צריך
מישהו שיביט בך בקנאה כמו שאתה מביט בילדה הזו, מישהו שיגיד
לעצמו - הנה אני כבר בתחתית ההר, אני כבר בעמק למטה, איפה
שפורחים פרחי הזקנה, איפה שמנופפים פרפרי הלאות, בדממת המוות
של חוסר המעש של חיי הפנסיה, איפה שהחדלון מתחיל לקרא לך. אתה
כבר שומע אותו רועם. ואתה, הוא יאמר לך בליבו, אתה עוד רק
בירידה אל העמק, רואה אותו מרחוק רחוק. אמנם בירידה, אך עוד על
צלע ההר. לו רק יכולתי לשוב מן עמק המוות, הוא אומר לך. לו רק
יכולתי להיות עוד קצת על המדרון. ככה זה, אתה מהרהר בעודך נוהג
בחזרה הביתה בסיום יום העבודה. כל אחד צריך כנראה מישהו להשוות
את עצמו אליו, מישהו שמצבו רע יותר, שהלהבה בעיניו מצומקת
יותר. ככל שאש חייו של האדם ממולך דועכת והולכת, כך נדמה כי
הלפיד אשר אתה עצמך נושא בוער חזק יותר. הכל עניין של
פרספקטיבה, אתה ממלמל ופונה שמאלה, שום דבר לא אמיתי. אתה נזכר
שוב בחיבוק שנתת לה לפני שנסעת הביתה. זה היה חיבוק תנחומים.
לא ברור מי ניחם שם את מי.

הטריק הזה עובד לשני הכיוונים, אתה חושב לעצמך, פרספקטיבה,
יחסיות, וכפי שאתה מקבל את מנת השמחה שלך מחיכוך עם אדם כבוי,
כפי שאתה מרוויח אשליה של בריאות ממגע ידו של אדם חולה, כפי
שאתה חי יותר בנוכחותו של האדם הגוסס שלצידך וכפי שדווקא מצבו
הרעוע מפיח בך חיים, וככל שמצבו רע יותר כך אתה מוצא את עצמך
במקום טוב יותר, כך עובד גם הפוך. גם הוא, הרעוע, החולה,
הגוסס, מחפש את נוכחותך. כפי שאתה שואב מחוסר האונים שלו
ומתענג עליו, מבריא ומתחזק ממנו, כך גם הוא מצמיד את שפתיו
הסדוקות אל עורך ויונק ממך את בריאותך, את התקוות שעוד נותרו
בך, את החיות שעוד אוחזת בך, ושואב ממנה כוח להמשיך בדרכו,
כלפי מטה, תמיד כלפי מטה. הוא שואב ממך ומבריא מעט, אתה מתרוקן
עם כל יניקה שלו ונחלש. אתה שואב מאפסותו, מחוסר תקוותו, ובונה
את עצמך שוב. כך אתה מכלה אותו והוא אותך, ויחד עם זאת איננו
פוסק, בהתנשמות כבדה הוא נושך בבשרך, ניזון ממנו, מתענג על כל
נגיסה, דמך נוזל בין שפתיו הקמוצות, השבורות, הקרועות, הקוראות
לנשמתך, לחלוב ממנה, להיאחז בה מעט, להנחיל ממנה גם לו, ולו
במעט, ולו לרגע קט. הוא נאחז בך, ואתה בו. וכך אתם מתמזגים זה
בזה במעין ריקוד חולני אינסופי של ניזון ומזין, חולב ונחלב. כך
גם אני מנסה לדבוק בה, להתחכך בצעירותה, בשמחת החיים שמבשמת
אותה, לגנוב טיפה מהניחוח המשכר הזה, המתקתק, של החיות הפועמת
בה. אני יושב איתה בפאב בהרצליה ומתחמם לאורה ולאור עמוד
החימום מעלינו. אני לוגם מהבירה ומקשיב לה. אני לא יודע מה היא
אומרת. אני מקשיב לקולה. לטונים הרכים שלה. היא מספרת על משהו,
אני מתאמץ להתרכז בתוכן. תחת זאת גונבות אותי עיניה. יש בהן
ברק שאבד לי מזמן. אני מחייך חיוך מאושר ומישיר מבט עמוק אל
תוכה, מנסה לחטוף לעצמי פיסת ברק נעורים. לאט לאט אני מתרחק
מעיניה וקולט את פניה כולן. אני מתרכז בפה הזה, שצוחק בלי
להתנצל, שמתענג על צחוקו שלו. אני מקשיב למילים, עגולות. אני
מתאמץ להתרכז בתוכן. היא מספרת על האחיין שלה, שנולד לא מזמן
ואיך היא אוהבת לשחק איתו. מספרת על הדברים שמרכיבים את עולמה.
גם אני רוצה לספר לה, לשתף אותה בעולמי שלי. ומה יש לי לספר?
על רון שלא מצליח לבעוט בכדור אפילו שהוא כל כך משתדל, ושאף
ילד לא רוצה אותו בקבוצה שלו? או אולי על גלית, שבשעה עשר
מצטנפת מול הטלויזיה אחרי שהילדים בחדרים שלהם, ואני יושב לידה
ומחפש על מה לדבר איתה ולא מוצא, כי כבר דיברנו על כל הנושאים
בעולם מכל הזויות ובכל התנוחות ובכל המקומות, ולא נשאר עוד דבר
חדש לחוות עם האדם הזה, שאמור ללוות אותך באושר ובצער ולאן שלא
תלך ותפנה, לאורך כל חייך? אולי אני יכול לספר לה שבכל יום
כשאנחנו גומרים עם הילדים אני מתיישב לבדוק שיעורי בית או
מבחנים, מרים את הערימה העצומה של הניירות וזורק אותה שוב על
השולחן אחרי חצי דקה, ואז הולך לקרא ספר, שאחרי כמה דקות כבר
לא מצליח לתפוס אותי והעיניים שלי משוטטות על השורות המודפסות
בו מבלי לקלוט את המילים? לספר לה שאני עייף? עייף מהחיים,
עייף מהלא-חיים, עייף מהשגרה, עייף מהמחשבות שחורשות את מוחי
מיום ועד ליל, עייף מעצמי? שאינני מוצא מקלט, אלא אך בחשכת
עיניה?

אני חושב לרגע לספר לה שאני מכור לה, להבל פיה המתקתק, לבושם
העדין שהיא שמה, לאישוניה הבורקים, לפיה הרך, ללשון הוורודה
שלה, לאצבעותיה הדקות, הארוכות, לחיוכה האמיתי, הכן, לרכות
התינוקית שנובעת ממנה, לילדותיות שלה, לחוסר האיכפתיות שלה
מהעולם, לחוסר ההתחייבויות שלה, לשקט הפנימי שלה, לרוגע שלה
שאיבדתי מזמן, למים הזכים המפכים בה וממנה אל העולם, שאני לוגם
בעיני ומדמיין כיצד גומע בפי, כיצד אני מתערבב עימה על ספה רכה
ומחבק אותה, חודר אל תוכה ושומע אותה גונחת, לא כמו שני כלבים
מריירים שמזדיינים והולכים כל אחד לדרכו, אלא כשני אוהבים
צעירים אשר כל עולמם פרוש לפניהם והדרך קוראת להם קדימה, חודר
אליה וחובק אותה בידי, נושם את עיניה במבטי וגומע את שפתיה,
עוטף את עצמי בריח הגוף שלה, מלטף באצבעותי את עורה החלק,
משוטט במבטי במעלה ירכיה ולא מוצא אף קמט, אף זכר לצלוליטיס,
נושם אותה בחלומותיי ומקיץ עימה לבוקר חדש. האם לספר לה את כל
זה? האם לספר לה שהיא המפלט שלי, שדרכה אני יונק תקווה לעולם
בהיר יותר? אני שוקע בפניה ואינני מספר. לא רוצה להרוס את
הזרימה הקלילה שלה אל תוך נפשי. פתאום היא משתתקת, ולי יש את
ההזדמנות לומר לה את כל הדברים האלו, הממלאים את נפשי. אינני
עושה זאת. תחת זאת אני אוחז בה ולוחץ את פני אל פניה, מחדיר את
הלשון שלי אל פיה ולופת אותה עמוק. עינינו נעצמות והעולם
סביבנו נעלם. אנחנו דוממים במחול הלשונות שלנו, מתנגשות ובאות,
נצמדות ומרפות, מתפתלות ובועטות זו בזו, אני ניזון ממנה והיא
ממני, אני מצעיר עם כל שאיבה והיא מתבגרת עם כל חיכוך. התקווה
זורמת דרך המעבר החם שיצרנו, מנהרה אדומה בין שני גופים, שני
עולמות, האחד הולך וקמל, עתידו מאחור, האחר עוד צעיר, העבר
לפניו. אנחנו מכלים את עצמינו ומחליפים עולמות, מתמזגים,
שואבים זה את זה, מחלימים זה מזה, מנצלים זה את זה, מתמזגים זה
עם זה. פרספקטיבה. היא שואבת ממני ואני שואב ממנה, וכל אחד
מרוויח אל עצמו על חשבון השני, תוך כדי ניצול השני, תוך כדי
כריית משאבי השני, וכל אחד נותן בשמחה את מה שהשני זקוק לו,
בכדי שיוכל להמשיך ולשאוב ממנו בתורו, ללא ייסורי מצפון וללא
סכנה שייחדל. זהו סם משכר, שאנו שואבים זה מזה, ואני מתמכר לה
והיא מתמכרת לי, ושנינו נושכים זה בצווארו של זה וגומעים זה את
זה עד תום, ללא רוויה. אנחנו מחליפים נוזלים ובדידות, ולזה
קוראים אהבה.

החדר חשוך, פיסות אור חיוור חודרות פנימה מבעד התריסים וזורעות
פסים-פסים על הקיר ועל המיטה. באור האפור אני מצמיד את שפתי אל
השקע שבין עצמות הבריח שלה, מניח שם נשיקה. ידי נחה על החזה
שלה, אני גומע את הריח שעולה מגופה. עינינו עצומות. אצבעותיה
מרקדות על גבי. אנחנו נושמים את השקט. "טוב לי איתך", היא
לוחשת מבעד לשפתיה הרפויות. אני מחכך את אפי בצווארה ונושם
אותה עמוק. הדממה מקיפה אותנו, שלווה ורגועה. בתוך השקט והאור
החיוור אנו נשמטים אט אט אל השינה, חבוקים תחת שמיכת הפוך
המגינה עלינו מן הרעש. לרגע קט, ההמולה שוככת. לשבריר רגע,
הנפש שקטה. אני מתכרבל בה ומותיר לעצמי לשכוח. לרגע קט, ותו
לא.

אבל זהו רגע קט בלבד, כי הקטרזיס הזה מדומה. ולכמה זמן ניתן
לאחוז באשליה? חודש חולף, אולי חודשיים, אולי שלושה. בדרך כלל
הרבה לפני. ויום אחד אתה מוצא את עצמך, פרוע שיער ומהוה, מביט
בזיפים האפורים ובמפרצים העמוקים הנשקפים מדמותך במראה. חצי
שנה חלפה, והנה אתה כאן. בהתחלה זה היה בשקט, בהסתר. אי קטן של
שקט ואושר והשלמה ורגיעה אשר לא מופיע על מפת העולם, מוקף במים
סוערים וגלי צונאמי עד קצה האופק. בהתחלה אלה היו גיחות קצרות,
מתוקות, פרפרים מהוסים, הלימות לב רועמות. מבטים זריזים
במסדרון בית הספר, כאשר חלפת על פני הספריה, נפנוף לשלום בחדר
המורים או ליד ברזיית המים. ידך נשלחה אל הטלפון, לכתוב הודעה.
אצבעותיך ריחפו מעל פני המקשים, להתקשר. לשמוע את קולה. לצלול
לעוד רגע חטוף אל בין ענניה. תחת זאת כיבית את המכשיר והמשכת
ללכת. בדרך אל המכולת אתה חושב עליה, ועל צווארה הרך. כשדחפת
את דניאל על הנדנדה היא הופיעה מולך פתאום, משקפיה ממסגרות את
העיניים, אתה נבלע בתוכן. אחר כך מצאת את עצמך נושם את קטיפת
שערה בזמן שישבת לצידה של גלית על הספה בסלון ואיזה סרט צרפתי
ריצד מולכם על המסך. לא היה מנוס מזה, היא היתה נוכחת עימך בכל
רגע ורגע. ובהתחלה זה אכן היה כך, נשיכות קטנות של השפה
התחתונה שלה, נשיקתה על צווארך. העמקת אל תוך ימה השלו ומצאת
בה מפלט מעצמך, מסתור, מרגוע. בהתחלה אלה היו פגישות קצרות
בחדר מלון, ולאחר מכן, בדירה שכורה. לא היתה ברירה - לך בית עם
אישה ושלושה ילדים והיא, הילדה, עדיין גרה בבית הוריה. בהתחלה
הייתם נפגשים אחת לכמה שבועות. לא העזתם ליצור קשר טלפוני. אך
לאחר זמן הפכו המפגשים תכופים יותר ויותר, הצורך למנת הסם
התגבר והלך. אחת לשבוע, ואז כל מספר ימים. ומה חשבת לעצמך,
שאנשים סביבך לא רואים? שזה לא ניכר בך? שהסומק בלחייך השקועות
נעלם מעיני כולם, שהאור בעיניך הכבויות חמק מן הסובבים אותך?
האם חשבת שאשתך מטומטמת? שהיא לא מכירה אותך? שהיא לא יודעת
שאתה אף פעם לא יוצא עם חברים, שאין לך חברים למעשה, ושהיא לא
תשים לב שפתאום אתה חוזר הביתה בערבים המאוחרים, ולפעמים גם
באמצע הלילה - שלוש פעמים בשבוע? האם חשבת באמת שבבית הספר לא
ישימו לב? שהתלמידים לא רואים, שהמורים לא רואים, שהמנהל לא
רואה - כולם? הנה אתה מוצא את עצמך עומד לאחר חצי שנה מול
דמותך הפתטית במראה, פרוד ומובטל. יופי לך, איפה האור בעיניים
עכשיו? אתה עומד שם דקות ארוכות, ידיך שמוטות לצדדים, עיניך
חודרות את הזכוכית המשקפת את הדמות המזקינה בחזרה אליך, עצמות
לחייך בולטות, העור האפור מתוח, העיניים קרועות לרווחה. הנה
אתה שם.

אבל עוד לפני שהסוף הגיע, רגע אחד לפני, לרגע אחד קטן - חיית.
בין ההתחלה לסוף, בין הרי הגעש של ההתאהבות והקריסה שבהתמכרות,
שם היה איזה פרק זמן, כל כך קצר שכמעט היה בלתי מורגש, בלתי
נתפס, שבו חווית נירוונה. כמו ברגעים האחרונים בין עירותו של
אדם לבין שנתו, אותם פרפורים של איבוד תודעה, היה שם איזה רגע
שבו שכחת שאתה בן ארבעים ושלוש, שכחת שיש לך משפחה על כתפיך,
שכחת את המחויבויות, שכחת את השגרה, שכחת את הגלגל שעליו אתה
רץ, שכחת שאתה אוגר בכלוב. ותחת זאת, התמלאת אשליה. אשליה
מתוקה, שהעולם שלך, אשליה של מגוון אפשרויות אינסופי, אשליה של
יכולת. אבל זה היה רק לרגע קטן, וזה הכל. כי זה היה בין הסוף
של ההתחלה לבין ההתחלה של הסוף, בדיוק בנקודת החיבור ונקודת
האפס, בדיוק בנקודת האיזון. ולאחר אותה הנקודה, היכתה בך ההכרה
שזהו בסך הכל נסיון פתטי לחזור אחורה בזמן, לחיות מחדש את חייך
דרכה. ומה אתה עושה פה בדיוק, ועל מה אתה בכלל יכול לדבר איתה?
עולמה מורכב מחומרים שאיבדת מזמן, עולמך מורכב מדברים שמפחידים
אותה ושהיא לא מבינה. ומהו הדבק המחבר ביניכם, למעשה, אתה שואל
את עצמך, ויודע שאף היא שואלת את עצמה. הנה עוד מעט תיעלם,
תברח מן האדם הבודד והשפוף שעומד מולה, ותמצא בן זוג הולם,
בחור שיוכל לפנות עימה אל דרך חדשה, ומשפחה וילדים. אתה חש
שהקרקע רועדת מתחת לרגליך, שאתה מתחיל לאבד אחיזה. ואתה שופך
את ליבך בפניה, ומתקשר שוב ושוב בשל הפחד שעוד רגע ותיעלם. אתה
מוצא את עצמך פותח עשרות פעמים ביום את הוואטסאפ, בודק אם שלחה
הודעה. אתה משאיר לה שוב לב, והודעה קולית יענו חמודה. אתה
נכנס שוב ושוב אל הספריה, מתקשר אליה בשעות הזויות. אתה הופך
פתטי ומעורר רחמים עם כל יום שחולף, בעיניך שלך ובעיניה גם כן.
אתה רואה איך הפחד שלך מהתרחקותה גורם לה להתרחק, איך ככל שאתה
רודף כך היא בורחת הרחק, ככל שאתה שולח ידך כך היא בלתי מושגת.
אתה מכור לאהבתה. לא, אתה מכור לשקט ששאבת ממנה אל עצמך, ומכור
לחיוך הקטן שליווה אותך בשנתך, כאשר חשת שיש אדם בעולם שרוצה
אותך באמת, מישהו שאתה באמת חשוב לו. כמו נרקומן אתה רודף אחרי
מנת הסם הזו, ואתה מתרסק והולך ככל שאיננו מושג, ואך מגביר את
המאמצים להשיגו. היא נעלמת. מגיע יום בו איננה עונה עוד
להודעות, איננה משיבה טלפונים. היא חולפת על פניך במסדרון מבלי
להביט בך ומבלי לראות אותך בעודך פוסע אל חדר המנהל, אשר קרא
לך לשיחה. זו היתה הפעם האחרונה בה ראית אותה, כי לאחר השיחה
בחדר המנהל לא שבת עוד אל בית הספר. נסיונותיך העיקשים לזכות
בה הביאו אותה בסופו של דבר להתלונן נגדך על הטרדה, ובצדק -
אתה מוכרח להודות, ואתה מסולק מעבודתך כלאחר יד. גלית עזבה כבר
מזמן, לאחר שגילתה את ההודעות ששלחת באמצע הלילה, לבבות
והצהרות אהבה מקושקשות. וזהו, זה היה סוף העניין.

עכשיו אתה ניצב מול המראה הקטנה בדירה ששכרת לכם, ידיך רפויות,
גבך שפוף, עיניך מביטות בך, עורך גבשושי. עכשיו, כשסגרת מעגל
שהחל בהרהור על החמצות ועל חנוך לוין, אחרי שהכל קרס ונהרס ומת
והתפורר, עכשיו אתה סוף סוף בשל להתחיל לצעוד בדרך חדשה.