טוב לי הלבד הזה, הרבה זמן לא היה לי שקט.
למה השמש צריכה לזרוח עכשיו?
החושך עטף ברכות, למה היא צריכה להפריע,
להפר את השלווה,
פתאום הכל כמו פעם, כמו אז, כשהכל היה אחרת, קצת פחות שמח,
קצת יותר קודר,
הרבה יותר אמיתי.

קצת דיכאון, הרבה דיכאון, זה לא רע,
טוב לי בדיכאון הזה, מרגיש בבית,
כמו שהרבה שנים לא הייתי,
מרגיש כאילו חזרתי הביתה,
זאת אומרת לא בדיוק הביתה,
אבל הביתה, לשם תמיד הייתי שייך.

בורח אל העט, אל הדף, והוא שם, מחבק חזק, חיפשתי כבר בכל מקום,
בסוף חוזר לכאן, אחרי כל כך הרבה שנים,
לבדוק אם אני עדיין קיים, לטבוע, לשקוע,
חורק שיניים, לא כל כך גבוה מעליי ירח מלא מציץ מאחורי העננים,
כוכבים צופים בו, צופים בי, אני בוכה בשקט,
הם בוכים יחד איתי.

הלו דארקנס מיי אולד פרינד,
אני יודע שאסור לי להתנגד, זה חזק ממני,
זה טבעי כל כך, אמיתי כל כך,
כאילו שזה אף פעם לא נעלם, זה רק קינן שם, בשקט, מחכה.

דיכאון כזה מהסוג החדש,
דיכאון שרק השדים החדשים מכירים,
כזה שאף אחד מסביב כבר לא יכול להבין,
כל אלה שיכלו להבין כבר הפכו לעשן והתפוגגו באוויר הלילה הקר,
עכשיו אנחנו כאן לבד,
רק אני והשדים.