ויום אחד דרכינו
הצטלבו, והיינו
עומדים דוממים כהר,
כעצים, כאבנים, מבעבעים
אש פנימית,
זורמים כנחל,
משתנים דרך אורחות הזמן
המתעתע.

ואורחות חייו נסכו
בי שלווה,
סימני שאלותיו - בטחון
יצוק, לימדני ללכת,
לנשום, להכות
שורש, לחמול על הווייתי
המשונה, הרותחת.

והיינו עומדים דוממים,
רוטטים כאב,
צוחקים דמע,
נושמים בוקר
ספון בתנועות סוד
ממחוז 'דנגפנג'.

''קח אייל''
היה אומר לי,
ומגיש לי תנועת צליפה בודדה
ומיד אחר כך,
עוזר לי לסחוב נמר
את כל הדרך אל
הר סונג,
שם, היינו מרימים ידינו
אל על
מנסים לתפוס ציפור
בזנבה.

ודרכינו הצטלבו,
ובמרכז עמד עץ,
מסביבו מים, אדמה ואש
המשמשים בערבוביה,
ובי נשבעתי,
נגיעה של נוצה היה נוגע בי
וגופי לא עמד,
רכנתי מבריש ברכיים,
רכינת השתחוויה,
משל הייתי מחפש מחט
בקרקעית הים.

דרכינו הצטלבו והיינו עומדים,
בדממה, עצומים,
או אז,
פנה לדרכו ואני לדרכי
וזמן וחצי לאחר מכן,
עמדנו שוב
מול אל מול,
פנים אל פנים,
עיניים עצומות,
ברכיים כפופות מה,
פה פתוח פתיחת עלה דקיק,
לנשימה קלה מלטפת.
פקחתי עין לשבריר,
רק כדי לראות -
והוא, עדיין עמד מולי,
מסביבי, מעלי, מתחתיי,
דומם כהר, זורם כנחל,
העגור הלבן שלי,
הנמר, הסוס האצילי.
כף ידי הקטנה
ממששת זנב ציפור מופלאה.

ועודנו עומדים,
עומדים עודנו.
                                                           
         יולי 2019