יושב בצד מסתכל על השיעור,
יושב בצד ומסתכל... עלי,
ילד קטן, ילדה קטנה, הכול ביחד גם אם לא לבד,
ילדה רוקדת, ילדה שלי, ואני בעצמי עוד בעצם עדיין  ילד קטן,
ילדה אוהבת, ילדה רוקדת, ילדה קופצת ואני עדיין כאן מופתע ..
כמו ילד קטן, הכול חדש, הכול מפתיע, הכול מדהים והכל גם מפחיד
כל הזמן.

אני שוכח, אני בורח, אני נזכר שאני כבר אדם מבוגר ואז הפחד,
אותו הפחד, אותה תחושה מאז, שבאה לכאן כל הזמן.
מתחיל שיחה, מתחיל וויכוח, זה אני והפחד מתווכחים, לא נחים
לרגע, ולא מוותרים.

ולילדה, אותה ילדה... הפחד עוד נשאר שתקן, היא רוקדת ולא
מקשיבה, היא רוקדת ורק לעצמה מאזינה...

והפחד שלי, הילד שבי, מסתכל על הילדה ונפעם... את יותר טובה
ממני בכל איבר ואיבר, לא מפחדת, לא מתאפקת, פשוט רצה וקופצת
ורוקדת כאילו אין מחר

הילד שבי, הפחד שבי מקבל את השיעור בשמחה, הפחד שבי רואה אותך,
ובחיוך הוא נכנע....

אדם מבוגר או ילד קטן, או ערבוב מפוחד בלי קשר לזמן, זה לא
משנה, שום דבר הוא לא רואה למעט הילדה שרוקדת לי כאן.
.