כתבתי לו אימייל:
היי מאקי. לונג טיים. מה נשמע בניו יורק? ראיתי את העבודות
החדשות שהעלית לאתר שלך. מת על כל מה שאתה מצייר. דרך אגב,
חשבתי שראיתי היום ציור שלך.
וזרקתי עוד כמה מילים, מהסוג שכותבים למישהו שלא ראית הרבה זמן
ואין צפי מתי תראה אותו שוב.
למחרת קיבלתי ממנו תשובה. יכולתי לדמיין אותו בסדנה שלו באיסט
וילג' - דיוויק מאקי, אמן מורעב ומוכתם בצבע, עומד מול בד
קנווס לבן, מקיז עליו את דמו ומעשן בשרשרת. יום אחד הוא יצליח,
אבל עד אז הוא אסיר תודה על כל לייק באינסטגרם. מה נשמע, הוא
שאל. פה הכול בסדר. דונ'ט טייק נו שיט פרום נו וואן, ומקווה
שגם אתה. נו, ספר כבר, איזה ציור שלי ראית? איפה?
ההתרגשות שלו בעבעה דרך האותיות. אולי זו היתה טעות מצידי.

זה היה עוד ראיון עבודה, שהתרחש מוקדם יותר באותו היום. שני
היצורים שראיינו אותי ישבו מולי מאחורי השולחן. הנייר עם קורות
החיים שלי היה מונח מול אחד מהם, מבהיק וחף מכל קפל ומדיף את
אותה חמימות של משהו שהרגע יצא מהמדפסת. השני ישב בפינת
השולחן, בתנוחה אלכסונית מאולתרת, על כיסא שהמזכירה בעלת המבט
המוכה גררה פנימה בתחילת הראיון. מדי פעם הוא התכופף לכיוון
הראשון, מעמיד פנים שהוא מציץ בקורות החיים כאילו הוא סבר שזה
נותן משנה תוקף לדברים שהוא אומר, אבל הוא לא טרח להסתיר מהרגע
הראשון שהוא נגד. לשניהם היו ראשים קירחים, ורדרדים ומקומטים,
הראשון עגול והשני קצת יותר אליפטי, וזה לא שתליתי בראיון
העבודה הזה תקוות גדולות מלכתחילה אבל כשהם קירבו את הראשים זה
נראה כאילו זוג אשכים מנסה לאיים עליי, והיה קשה לכבוש את הדחף
לקפוץ להם על השולחן ולשגר משם בעיטת פנדל.
"אבל אין לך ניסיון." האליפטי הצהיר, ולא שאל. זו היתה הפעם
השלישית או הרביעית שהוא הצהיר את זה.
"יש לי." זו היתה הפעם השלישית או הרביעית שעניתי את זה, ואז
חזרתי ופירטתי. ניסיון מעשי, ניהול תיקים עצמאי, מחקר,
פרוייקטים, אדמיניסטרציה, ניהול. הוא רק מצמץ קצת, וחזר: "אבל
ניסיון ממש בתחום הספציפי הזה, לא." וכבר היה ברור שאני מדבר
לקיר.
העפתי מבט מסביב: ליד הדלת היה תלוי ציור, שמיד כשנכנסתי הזכיר
לי את מאקי. שאר הקירות היו מכוסים במדפים ועליהם פולדרים דקים
של ניירות. היה ברור שהם מתעסקים פה בשטויות קטנות, מזיזים
ניירות מצד לצד בלי להתעמק בשום דבר, כמות על פני איכות. נזקי
פח ורכוש, עתירות לרשויות מקומיות, מכרזים חסרי סיכוי - אלפיים
שקל פה, חמשת אלפים שם, אפשר לעשות מזה פרנסה אני מניח.
שקלתי האם לחכות בסבלנות מכובדת עד שוועדת-ההדחה הזו תמצה את
עצמה, או לקום ולשאול אותם בשביל מה הם הביאו אותי לפה; ואז
הראשון, העגול, רכן לפנים, מניח את המרפק שלו על קורות החיים
שלי.
"תשמע משהו." הוא אמר באיטיות, ברוגע. "יש לנו חדר ריק פה
במשרד. פעם היה לנו פה עוד שותף. החדר ההוא, היה המשרד שלו.
ואז, יום אחד, פשוט שמענו משם חבטה. פשוט ככה, באמצע העבודה,
הוא צנח על השטיח, וזהו."
הוא הביט בי עוד שנייה או שתיים, ואז נשען לאחור ואמר, בקול
שהיה דרמטי מכדי להיות רציני אבל לא מספיק דרמטי כדי להיות
משעשע:  "ככה - " (פאוזה זעירה) - "אני הייתי רוצה ללכת."
ואז הם רק ישבו שם, שולחים אליי חצאי-חיוכים כאילו הם מצפים
ממני למשהו.
באותו רגע קלטתי שכל מה שאני רוצה זה לסובב את הכיסא שלי, לשבת
עם הגב אליהם ולשקוע בציור שליד הדלת, הציור שגרם לי לחשוב על
מאקי. הציור עם הכתם האדום הבוהק באמצע השחור-לבן. בגלל שרק
בהיתי בהם ולא אמרתי כלום, האשכים חשבו כנראה שאני מתרשם
מהנאום שלהם, העגול נראה כאילו הוא עומד לומר עוד משהו.
"תשמע אתה משהו," קטעתי אותו לפני שהתחיל. "אם אתה מחפש מישהו
שיצא הרגע מאיזה קורס דרגה ז', שיהיה מוכן לשבת פה שש עשרה
שעות ביום כדי להרים טלפונים, לאסוף לך את הניקוי-יבש ולסבול
בשקט את הדבר הזה - " הצבעתי בתנועה מינימלית לכיוון האליפסה -
"אז יש מספיק כאלה בשוק. אבל דבר אחד שיהיה ברור. אין לי שום
כוונה ליפול ולמות אצלך במשרד."
בדרך החוצה עצרתי ליד הציור. לא רציתי להתעכב שם, אבל לא
יכולתי לעבור לידו בלי לחוש צביטה קטנה על מאקי. הציור הראה
רחוב שחור, פינות מתעגלות וקווים עבים משוכים בצבעי שמן כבדים,
ובאמצעו דמות דקיקה ושברירית של אישה בשמלה אדומה. היא עמדה שם
תמירה ואצילה עם הגב למתבונן, מצפה למישהו או למשהו, חלקת
צוואר וקו לסת משורטטים בקווים עדינים בניגוד בולט למשיכות
המכחול הגסות של העיר השחורה שמסביבה.
הסתובבתי אליהם. הם עדיין לא התאוששו והעגול נראה כאילו הוא
מנסה לנסח משהו.
"זה ציור של דיוויד מאקי במקרה?" שאלתי.
הם הביטו זה בזה. "לא יודע..." אמר האליפסה. "למה? זה שווה
כסף?"
השארתי את הדלת פתוחה כשיצאתי, שיוכלו לקרוא למזכירה שתסחוב
החוצה את הכיסא.

"בוא נגיד ככה," כתבתי למאקי. "מי שזה היה תלוי אצלו, לא יודע
כמה זה באמת שווה."