ביום בו שמעתי שאולי פול מקרטני מת.
סתם הייתי ילד קטן.
מה הבנתי
כלום לא ידעתי על עצמי.

"פול איז דד נאו מיס  הים מיס הים"
אם מתאמצים שומעים את זה
אם מריצים הפוך שירים
ולמה הוא יחף על אייבי רואד
כמה רמזים היו.

העצב שלי היה לבד בתיאטרון צוותא
איך העזתי לשבת ככה בדד בצוותא?
לפני באמצע ואחרי המלחמה
תחילת שנות השמונים
שם היה "צוות הבידור" שלי.

כשאתה שייך ללא שייכים
אתה רק מסתכל להם בעיניים.

הספר של שירי הביטלס
של חווה אלברשטיין המופלאה
והפזמונים של יהונתן גפן
אלה הצילו לי אז את החיים
עד היום בזכותם אני לא מת.
וכנראה גם פול מקרטני חי ובועט.


בערב שצ'רציל מת
התפוצצתי מצחוק
בשורה ראשונה בתיאטרון חיי.
התברר שאבי מראשל"ץ
הוא פול מקרטני החדש
אחראי ל "אתמול"
ול-"היי ג'וד"
ושלנון לא מפרגן לו בכלל.
התברר לי שיוקו באמת רצחה את פול.
לנון לא רצה שזה יקרה
אבל הם קברו אותו והמשיכו הלאה...

לעשות ממוות צחוק
זה רציני
זה ממש רציני
כל המלחמות נמשכות
בכל המקומות.

אני עדיין ילד קטן.
סתם.
אולי זה הדבר היחיד שאני
מבין
או יודע על עצמי.