ביום סתיו בקרן החושך מצאתי אותה,
ובושת האלמנות באה אלי במראה,
וברחמים רבים היא שמה עלי את עיניה,
ובשתיקתה על ראשי ידיה הרועדות

"יתומה" - לחשה לי - יתומה! נשכחת במדבר,
כצמח רך בחורף, בדם אשמתך תיגע;
אבל האם אתה יודע, כי דמעה סגורה תעקוץ עד שאול ימות,
והזעקה שלי עולה לשמיים, עולה ופורצת.

הכיסוי שלו מעונן ללא עננים, ערפילי ועכורים,
בלי צחוק, בלי גיל, תמו ימי ילדותך השמימית;
וכשהחורף מושך אותך אל התחת, הצעירים משתקפים,
ופניהם הזועמים מהרחוב רעמו.

וכיום ארוך אחד,
החיים התפלים שלי הובאו אליך,
וחלום רע אחד טווה את העכביש בלבך;
ייאוש, עוני, דיכוי עולמי, צרות שלא נשמעו,
והחושך של העולם הזה תלוי על השמיים שלך

מה רחמיך, ילד אומלל!
ובשתיקה שני רסיסים של דמעות רותחות נפלו על פי.
היא לא בכתה, היא לא הרימה את קולה - כמו רחל
היא עמדה, כשרחמיה הרבים התגלגלו עלי.

ומבט קודר, הכל אומר עלמון, מרירות, חוכמה,
ורחמי כאם רחמים שלחו, ולבי נגע
ולנצח נצחים לא אשכח את המבט שלה,
ובכל דבר את פניה העצובים אני אראה,
זה לא יחסוך ממני רגע.

בערב של היום -
עד הבוקר למרתף החשוך -
עם הקו של האור האחרון,
התגנב אל הפנים שלי.

שב כאן על המותניים שלי,
בשתיקה תנוח
ועלי תבכה,
כל הקרבות שלי ירתחו

ובליל ירח, הזמן לשחור
קרקע או זרוע -
והיא באה כמו חלום, כמו צל,
וכנגדי בתנועה.

ועל פני מסכת חלומות לילה
נדודים ועוברים;
ובלב רע אלך ליום רשע
ובהאגט עכור.

וכל הכאב, כל הכאב,
הצרורות בנשמתי,
תתעורר איתי, ומתוך הלב
דמעותיי יזלגו.