בכניסה לבית החולים מישהו לא מצליח לעבור את השומר. כל הזמן
השער מצפצף, מתריע, והאיש מסביר לו: הרופאים שכחו לי בתוך הגוף
מסמר פלדה, אני בא שיוציאו אותו. השומר מביט בו בזלזול. לא
אמין, קובע המבט. האיש מסתכל עליי בייאוש, כי אני הרי מייאש כל
אחד, את התייאשת ממני מזמן. לי הרופאים שכחו לעשות תיאום
ציפיות עם המציאות, את זו שהייתה ניפצו בטעות בכוונה טובה, את
זו שעכשיו הם מכחישים בעזרת תרופות שאני לוקח. לא לוקח ללב יש
דרך משלו לצחוק על העתיד, זה שבשבילו באתי היום אבל הוא מבוטל
כי הרי אין לי טופס 17.

פתאום בא לי להשליך על השומר את הטלפון שלי. באמת שזה לא יעלה
או יוריד לי את הדופק, יש לי תרופה ששומרת אותו בטווח הרצוי.
ומה אם פתאום ארצה לחרוג מזה, לטפס תשע קומות עד אלייך ולזיין
אותך פעם אחת אחרונה, חזקה? למות בתוכך כמו בכל פעם אחרת, הפעם
יהיה אחרת, אני עם אחרת פה ואין לי דופק בכלל, צריך לבדוק אם
אני חי, אם מעולם אי פעם חייתי, אולי רק עברתי כאן לחפש את
הטלפון שלי. שלא אכפת לי לאבד כי מי שימצא אותו לא יבין - מה
זה ככה בלי סיסמה, בלי דפוס נעילה בלי קוד סודי, בלי טביעת
אצבע. כאילו האיש הזה לא חי מעולם. אין כאן אנשי קשר או
תמונות, רק אחת של מסך שחור, אין סודות ודבר אינו גלוי כי אין
מה לגלות.

רק מי ששכחו אותו יכול להבין, אומר האיש עם מסמר הפלדה בלב, כך
צריך לחיות, לא לחיות, למות, הרי זה מה שעושים פה, - בבית
החולים? ישאל המוצא הישר, - בחיים! עונה הזקן ומחליט לחזור
הביתה, להשאיר את המסמר בפנים, לפחות שם יש לו משמעות, הוא
מפריע לי לחיות ומונע ממני למות, בחוץ מה הוא יהיה, פיסת מתכת
מושלכת בעולם, מתגלגלת מכאן לשם, מתכננת להיעלם ומופיעה, רוצה
לזרוח בחושך כשאיש אינו רואה, המוצא הישר מרים אותה מהרצפה, מה
עוד אמצא כאן, הוא תוהה, הנה איש זקן ואיש צעיר וילד, כולם אדם
אחד, מוטלים כאן ואין רופא, מי אתם שואל השומר, ואין עונה,
האיש לוקח את המסמר ונועץ אותו ביד הילד, עם הטלפון מכה בו,
הילד הצלוב יהיה כפרתי, הילד ילך לחיים ואני לא אלך לשום מקום,
אני המוצא הישר שלא ימצא שלווה לעולם, ומי אתה.

הוא מסתכל עליי. סוף סוף מישהו רואה אותי, אני חושב, מסתובב
משם והולך אלייך.