ופתאום
אנשים עצובים
היו שם.

מנסים לגעת
בשולי אדרתה
של השמחה
בהיכל הגדול
בו היא נאספת.

ואני ראיתי אותם
בכניסתם המהורהרת והנחושה
מקווים
שטיפת אושר
תדבק בהם
ותכסה
את
כתם קמט
האסון שפקד אותם.

האנשים העצובים חדרו
למקום כאילו לא להם
מילאו אותי דמעות
ויבשו אותן באחת.

ההודיה לגורלי
זה ששפר עלי
לא שרדה
את שקיעת השמש.

בתוך עמקו של חושך
בעצב זוהר וברור
הם צעדו אלי בעיני רוחי
עוטפים בחיבוקם המר
אותי ואת עתידי
הרודף אחרי
בצעדיו הענקיים.