והאמת המרה היא ש
אינני יכול להתקרב אליו
לאחר שהוא חסם אותי.

והאמת המרה היא ש
אדם כל הזמן אוכל
את הדייסה שהוא בישל.

אינני יכול להתקרב אליה
לבדידות שלי.

וזה לא סתם פתגם
היא פשוט מגעילה
אבל התרגלתי לטעם שלה.

אני מרגיש
שזה לא הוגן להתקרב אליו
כשסבבו חברים שלו
שהם מכרים שלי
וחלקם מחבבים אותי.

אני מרגיש,
שהיא עלולה לעצבן אותי כשאני אפנה אליה
והיא תרצה את השקט שלה.

הדברים שעשיתי
ההחלטות שקיבלתי
במיוחד הכניעה ליצרים
לכל סוגי היצרים...

אינני יכול להרשות לעצמי להצטרף לשיחה
כי זה ירגיש מאולץ, ירגיש מפריע, ירגיש מלאכותי.

כי מה היא תאמר לי?
'אמרתי לך!
זה כואב לגשת אלי!
מדוע אינך לומד מטעויות העבר?'.

ההתעקשות להדביק את עצמי בדבק מגע
לחולשות העצמי.

מכיוון שהוא במרכז העניינים
אני נידון תמיד להישאר בצד.

אבל צד זה אמצע של משהו אחר
היא מטרטרת לי שעות
'אתה רצית אותי
עשית את הכול להשיג אותי
ובסוף לא היה לך אפילו גרם אחד של אומץ לגשת אלי'.

אפשר היה לקחת אהבות ולהפנות למקום בו הן רצויות.

מעניין אם פעם מישהו יכיר ביננו
ואני בפני פוקר אשיב
'נעים מאוד
נדמה לי שראיתי תמונה שלך ברשת'.

בפעם הבאה
בפעם הבאה אני מבטיח להתנהג כמו ילד.
אני אגש אליה ואציע לה חברות.

כי הדרכים שסללתי עד עכשיו
חרוטות עמוק במוחי
ומותירות לי ברירה אחת.

להיות דייסה.