כשאני אתך, הכול כזה רגוע,
נפתח בי ברז של געגוע,
מכף רגש ועד ראש,
מששת ימי בראשית,
לא יודע מי את, ולמה כל כך הרבה זמן.
חיכית...

ולגוף שלך יש צבע שוקולד וטעם של דבש,
וזה מטריף אותי כמו נכישת נחש,
כשאני בך נוגע, העולם נעצר,
אני מאוחד אתך ויוצא מהמיצר...

אבל כשאני הולך, ובחושך מתלבש,
אני מרגיש אותו, זוחל לו בתוכי,
רוצה לאכול כל מה שיש...

הוא חבר של שנים, הספק הזה, הרע,
הוא הצל שבתוכי, גר לו במערה...
כל פעם כשאני קצת שמח,
פתאום זוקף ת'ראש,
על לוח השחמט
רוצה אותי לפגוש...

ואז אני עוזב אותך, בורח מכל כולך,
מכל הדבש והשוקולד שנוטפים ממך,
עוזב למקום שאין בו כלום,
חוץ ממני וממנו, והכל אטום.

ואני צועק בתוך הלב שלי, בין ארבעת הקירות,
דופק ודופק אבל הכול שם מערות...
אני לא יודע איך אותו לגרש...
אולי צריך להבעיר את האש?

ואולי יום אחד, פשוט אזמין אותך איתי למערה,
ונתחבק עד שתחלוף הסערה,
אולי יום אחד יהיה לי ת'אומץ
להגיד לך- בואי תראי, כי זה מה שיש,
אין לי כוח להסתיר, ונמאס לגשש,
ואולי יש לך כוח לשנינו...
רק עד שגם שלי יחזור...
ואולי יש בך סבלנות,
חוט ועוד חוט לשזור,
ואז אותו נגרש,
ובאמת שנתרגש,
לא נצטרך יותר מילים
כי נצחנו את השדים,
ואנחנו כבר יודעים,
ששם, בדיוק שם
נמצא
אלוהים.