"עמדתי בשמלה הלבנה והרגשתי יפה בטירוף והיה קהל וכל הקהל
התמקד בנו. את יודעת, תמיד קיים הפחד שלא יגיעו, אבל הגיעו.
ואני הכי התרגשתי מאבא שלי, שקלטתי אותו מנגב דמעה על הכיסא
גלגלים, והתחשק לי לבכות גם. יונתן היה מתוק וכל הזמן החזיק לי
את היד. כשרק התחלנו לצאת, הפריעו לי כל מיני עניינים של מראה
חיצוני. הוא היה גבוה לי מדי, רזה לי מדי... אבל עם ההיכרות
והחוויות וכשגיליתי את הלב הגדול שלו... הוא מדהים, באמת.
אז עמדנו ככה, מתרגשים. והיו בדיחות וטבעות והרב התיר לחתן
לנשק את הכלה, ויונתן התקרב אליי אבל דרך לי קצת על הרגל. וזה
לא היה בכוונה, אבל בכלל קפץ לי לראש זכרון של רמי. היה משהו
בריח, אני חושבת. כי יונתן לא משתמש בבושם ורק בחתונה הוא הריח
לי כמו רמי-תאילנד.
הכרנו בפול מון, מסיבה ענקית שאם את מזמינה אלכוהול, הוא מגיע
בדלי מפלסטיק כמו של ילדים שמשחקים בחול, ואחרי שני דליים אני
התחלתי איתו. זו הייתה תקופה שבה הוכחתי לאלוהים:
- זה שבראת אותי אישה לא אומר שאני לא נהנית מזיונים, אתה
שומע? אני אזדיין כמה שבא לי.
(לפעמים הוספתי: נהנית - בדיוק כמוהם). אז חשבתי שנעלה
ונזדיין, אבל כשעלינו אליו, צללנו לשיחת נפש עמוקה עם דמעות
ועם חיבוקים. וכשהזדיינו, זאת הייתה אהבה סוערת. וכל זה נמשך
כמה שבועות, אחר כך נפגשנו בארץ וניסינו לשחזר אבל כאן הקסם לא
עבד יותר.

אם זה היה סרט, רמי היה מתפרץ ואומר:
-   לא! בואי אליי - אל החופש.
אבל במציאות, שמעתי שמועה שהוא טס לטייל שוב ואז נתקע בהודו
והתפלפ, לא יודעת. במציאות, נישקתי את יונתן והרגשתי את כולם
סביבי כמו לוחשים:
-  היי, זה יכול להצליח.
והעיניים שלו בישרו לי נחמה. הוא חייך ואז החלטתי: אני לעולם
לא אשבור לו את הלב.
עמדתי זקופה כשיונתן שבר כוס לכבוד ירושלים, העיר הנוראית שבה
גדלתי, וידעתי: יותר אני לא פוחדת לאהוב."