מצד אחד אני בלהקה
על במה
אורות אדומים ועשן
בתל אביב
חייב בתל אביב
כי אמנות זה רק בתל אביב
כסף לא חשוב
מצד שני אני איש עסקים
עם משפחה וילדים
בצפון
שקוע במחשבון וברשימת קניות
נכנס כל יום לחשבון הבנק
מקפיד לחגוג את החגים עם הילדים
מסורת זה חשוב
מצד אחד אני כותב שורה
ועוד אחת
מחבר מילים למשפטים
חרוזים
שוכר חדר קטן בהרצל עם השותף שלי
הוא שף מתחיל והוא לא חבר
הוא אח
ביחד חשבנו על שם ללהקה
השם לא חשוב
ואז במה פתוחה
ועוד אחת
מצד שני הגדול עולה לחטיבת ביניים
עם הקטנה מקפיד על צחצוח שיניים
עוד אחת קצת יותר גדולה, איתה אני רואה סרט מהילדות שלי,
"הסיפור שאינו נגמר"
מקפיץ אותי בראש אחורה בזמן.
מזכיר לי שכתבתי פעם משהו על זה.
אבל זה לא חשוב עכשיו, זמן איכות עם הילדה,
זה חשוב.
מצד אחד אני עולה לתופף
הקהל מריע לזמרת אבל אני מרגיש שזה לי.
שותה עוד לגימה מהבירה.
אחרי ההופעה יושבים כולם יחד, מעבירים זר פרחים ריחני.
לוקח גיטרה, מנגן שיר חדש.
משהי מסתכלת, יהיה סטוץ, זה יהיה בדירת השותפים, היא תלך באמצע
הלילה,
לא משהו חשוב.
מצד שני אני מתגרש, ואז מתחתן, ואז יוצא אחת לחודש למסעדה.
חשוב להתאוורר מדי פעם.
אפילו לצאת להופעה.
חשוב לצאת להופעה, להזכיר לראש שיש גם את זה.
מצד אחד פתאום פגשתי משהי. קצת משוגעת.
עברנו לצפון.
האמנות עדיין לא עזבה, היא מחכה.
מצד שני פתאום הילדים עזבו, הבית ריק,
נשארנו רק אנחנו בקן,
משבר גיל 50, חשוב לשמור על כושר,
בונה אולפן בבית, חשוב לשמור על תחביבים ישנים.
מצד אחד נכנסנו להיריון, האמנות תחכה.
מצד שני געגועים לאמנות שאבדה בדרך.
מצד אחד האמנות לא מחכה יותר, מצד שני היא אבדה לנצח. מצד אחד
זה אני שעזבתי אותה מצד שני זאת היא.
שני הצדדים היו תמיד של אותה הדלת החורקת,
מצד אחד אני שמח אבל עצוב,
מצד שני עצוב אבל שמח.