חוזרת לעצמי מתוך הגשם,
אל רכבת ההרים שבתוך ראשי
אל הגשם המטפטף לפנות ערב,
אל מיטה מוצעת באור חלבי
חוזרת לגמור את החודש,
את כל מה שבא וכל מה שיש
אל השטיח המעופף בצבע תכלת,
השטיח אשר בגן בו הייתי תינוקת
לא אעצור מ-לכת, כי אין לי לאן,
גם אם הוא ילך - אני לא אזוז מכאן
כשנשבר הלב - נשבר גם הפרצוף,
הלב בוכה דמעות של טעות.
רק אתמול לא היה בי כאב,
רק אתמול הכול היה שליו
יד ביד הלכתי בשדרה הגדולה,
ישבתי וצפיתי בנגינה של להקה
אבל היום הזה הלך לבלי שוב,
כי החליטו את נפשי לעקוד
רק בגלל שאני יהודי, רק בגלל שאני ישראלי,
עכשיו לא טוב לי - רע לי,
אולי אני אתלה את עצמי.
סתם... לא, לא...
ראיתי את עצמי באור הבוער בחשיכה
אבל לא זיהיתי את עצמי,
מי אני?
כאילו אני לא אני
אם אני לא אני,
אז מי אני בכלל?
הרי אני מישהו אחר,
אבל מי?
אולי אני זה לא אני,
אולי אני זה אתה,
או הם, או הוא,
אולי אני כל אחד שבא לבקר
אבל לא ראיתי אותי,
למרות שחיפשתי
הרי זו עובדה מוגמרת, מוחלטת -
אני לא אני
אז מי אני בכלל?
אתה? |