היתה זאת אלה קארי שעלתה בזכרוני בעודי נוסעת בקו 18, המעצבן,
עם רטינת אנשים. אח"כ ראיתי את כרמלה על מפתן התחנה, בוהה.
כאילו כל העולם זה חיטוט בביפנוכו המשכתי לשבת באוטובוס מתעלמת
ממנה לא טורחת לנפנף לה את היד, ואז באה האשמה, היא הרי חברה
טובה, אין לי זמינים ממנה חוץ מהדף. השבת עם יונתן היתה נעימה,
רק שהוא לא רוצה להתחתן, ואני "לא בדיוק ילדה" ואז התחלתי
ברטינת היום -
"כולכם זונות בני זונות, הלוואי שתמותו". נוסעי האוטבוס התעלמו
ואני המשכתי נלהמת עד שהגיע האוטובוס לתחנה שבה אני יורדת,
מחליפה את מציאות האוטובוס ברחוב, פרצתי בבכי עז.
הכל כי אני כותבת למגירה גרסתי פואנטה, האינטנסיביות הזאת.
הגעתי למשרד העורך דין חגי כמו כלום לא קרה. התישבתי בפינה
שלי, הוא התעלם מהאיחור של חצי שעה. השולחן היה די נקי והוא
התחיל עם שרשורות "תשיגי לי את" שלו טרם הקפה שלי. שרק יגמר
כבר היום הזה חשבתי וכבר אגיע לבית. הרי סיגריה וקפה עושים לי
הכל. נכון בבית יש גם התקפי בדידות אז אני מתחילה שוב פעם
לרצות להיות אמא. אמנם אני כבר לא "בלחץ" אבל חיה מלחץ נתקפת
אימה שאגנית לפני כל מילה, מפחדת מעצמי מהעולם, ממה לא?
ולמחרת בבוקר בבית, כותבת נניח מוטיב הזמן בסגורה: קודם כל הנס
קפה של הצוות כשאתה שואל את עצמך, למה הם כל כך אכזריים -
בבוקר בשש וחצי להתעורר, שם בסגורה - הצוות כבר מוכן בחגיגה
התמידית שלו, את לוקחת אש אח"כ ארוחת בוקר, החולים בזרותיהם
ואז שאגה - "כולם לצאת לחצר". את שוכבת על ספסל מגלגלת  בראשך
סלילי מילים כיאה להיביפרנית. הכל מונוטוני נורא. לפעמים הם
מוציאים ממתקים
כמו כדי ללעוג.
אחרי שיצאת משם השתנת במכנסיים שנה. את "הוגה" ורואה את חבריך
לגורל, פוסעים הלוך וחזור מתחננים לסיגריה. את חושבת שלא תצאי
משם לעולם. הרופאה לא ממש מבינה, מהדקת את הפינות. אבא! אבא
שבא כל יום עם פירות וסיגריות. יבורך אבי! ובפנים המנקות עם
הריצפז, הזיגוגים, נוקמות - כהיפוך שמם, ואח"כ אחרי שעתיים
שנידמה שלא יגמרו יפתחת הדלת בין המחלקה לחצר (ברוך השם) אבל
החדרים נעולים. אחיות החליפו מצעים רוויי ריח אדם במצעים
אחרים, כאלה בדיוק.
כשהכל התחיל כתבתי על קרטון -  I AM SICK OF PSYCHOLOGY