"כן, היו כמה פעמים שחשבתי על זה", זאת כנראה לא התשובה שאתה
צריך לתת ליועצת בית הספר, כשאתה איתה בפגישה אחרי שלא הגעת
לבית הספר במהלך החודשיים האחרונים והיא שואלת אותך, "קרה
שחשבת על לשים קץ לחייך?" (על זה שאף אחד לא שם לב שלא הגעתי
לבית הספר אנחנו לא מדברים). אני זוכר את ההלם הראשוני שלה, לא
חושב שהיא ידעה מה לענות, מעין מבט של איך אני יכולה להיעלם
מהמקום הזה? איך אני נפטרת מחבית הנפץ הזאת שפתאום זרקו עלי?
ואז התגובה המתבקשת של, "אני חייבת לדבר על זה עם ההורים שלך".
היא לא הייתה קיימת מבחינתי אחרי זה, לא כי כעסתי על זה שהיא
תספר להם, אלא כי הבנתי שאין לה ולא הייתה לה שום כוונה להיות
שם בשבילי. ממרחק, היום, אני מבין שזאת התגובה של רוב האנשים
לנוכח כאב של אחרים, מעין אינסטינקט של חוסר אונים, או יציאה
מאיזון שמצריך לגלגל את האחריות הלאה על מנת לחזור לשגרה.
הפגישה הבאה שלי איתה הייתה עם ההורים שלי, הכנתי אותם מראש,
אז זה לא היה טראומטי כל כך, סיכמנו שאני אפגש עם פסיכולוגית,
אני סיכמתי עם עצמי שסיימתי עם בית הספר, עמדתי בשני הסיכומים.


הייתי נוסע אל הפסיכולוגית באוטובוס, נסיעה בין עירונית. אהבתי
את הנסיעות, הראש נשען על החלון, רגיעה של בריחה אל עולם שנע
למקום אחר, שקט מופתי, רק אני ומחברות מתמלאות בשירים וצפייה
מכושפת בנוף. היא הייתה נחמדה, הקשיבה לי, האמנתי לה שהיא
מקשיבה. סיפרתי לה על הפנטזיה שלי לעבור לאי בודד, היא שאלה
אותי שאלות פרקטיות על מי יהיה שם איתי, האם אני לא אשתעמם,
שאלות שנער בן שש עשרה לא ממש לוקח בחשבון כשהוא מתכנן מסעות
נועזים. הרגשתי שמשהו קורה, שיש לי עם מי לדבר, שאני יכול
למצוא את עצמי יחד איתה. ואז היא אמרה לי שהיא לא יכולה להמשיך
עם הטיפול, שהיא בטיפולים כי היא חולה, היא לא אמרה בידיוק
במה, אבל יכולתי לנחש. נפרדתי ממנה ולא ראיתי אותה יותר, תוך
כדי כתיבה עכשיו חיפשתי את השם שלה ברחבי האינטרנט ולא מצאתי.

אני זוכר שהייתי די בהלם בדרך חזרה, התיישבתי באוטובוס
והמחשבות עפו להם שוב, מה אני עושה עכשיו? עם מי יש לי לדבר?
איפה יהיה האי הבודד שלי? ואז פתאום הרמתי את הראש ועמד מעלי
כרטיסן, הוא ביקש את הכרטיס שלי, והתחלתי לחפש אותו בכל מיני
מקומות ולא מצאתי, הוא עמד וחיכה בלי להוציא מילה, רק הביט
במבט מקובע עלי, אמרתי לו שאני לא מוצא את הכרטיס, והוא אמר לי
"זה בגלל שאתה מרוכז מידי בתוך הראש שלך, ולא שם לב לעולם".
והמשיך הלאה, בלי הכרטיס. המשפט הזה העיף אותי כמו שלא העיף
אותי שום מפגש עם הפסיכולוגית, פתאום חזרתי ממסעות שנעלמתי
בהם, מאיים אבודים, פתאום הייתי לרגע במציאות, בכאן ועכשיו.
מעניין מהו תהליך ההכשרה של כרטיסנים.

מאז אני מנסה לבחור את רגעי הבריחה ורגעי המציאות, מנסה לחבר
בין העולמות לפעמים, או לתת לכל עולם את הרגעים שלו, בלי
להגזים, מעין איזון, פשרה. חי, עם קריצה. יודע שישנם אנשים
שיעבירו אחריות הלאה, ישנם כאלו שיקבלו את האחריות וינסו
לסייע, ויש את הכרטיסן שבהינף מנקב כרטיס יסדר לך את החיים.